ילדה חדשה משדרות
כ”ב תשרי שמחת תורה תשפ”ד.
התחילה המלחמה בדרום.
תושבי הדרום נאלצים לברוח מהבתים שלהם לא יודעים לאן הם בורחים, העיקר לברוח מהעיר! והמחבלים לאט לאט נכנסים לשדרות. החיילים עוזרים להם להתפנות מהבתים שלהם. אנשים נבהלו לא ידעו לאן לברוח מה יהיה אחר כך כולם מבוהלים פחד מוות.
אורין דן בת ה-10 ומשפחתה היו מאלה שברחו משדרות. בדרך מבריחתם משדרות מחבלים ירו עליהם טילים מכל כיוון, אבל בנס שום טיל לא פגע באף אחד ממשפחתה: לא בילדות, לא בילדים ולא בהורים שלהם. ואז, אחרי כמה ימים מבריחתם משדרות. הגיעו אורין ומשפחתה לבני הדודים שלהם. הם ישנו שם.
יומיים למחרת, אמא של אורין אמרה לה שהן ילכו היום להכיר בית ספר אחד חדש. לראות אותו, להכיר את המורה, להכיר את הבנות שיהיו בכיתה שלה. ואורין הייתה ממש ממש מרוצה. יום אחר כך בבוקר, אורין התלבשה בגדים, אכלה משהו טעים ויצאה לבית הספר עם דודה ואמא שלה. כאשר הגיעה אורין לבית הספר היא התביישה. אמא ודודה שלה היו איתה קצת ואז הלכו. לאחר כמה דקות אורין חשבה מי עכשיו תהיה החברה שלי? אני כבר רגילה למורה ולחברות שלי משדרות. פתאום, ניגשו אליה שתי בנות חמודות מהכיתה שלה הן התחילו לדבר איתה ולשאול אותה שאלות.
כמה דקות לאחר מכן… צלצול. הבנות רצו לכיתה, המורה נכנסה לכיתה ועשתה לבנות הכיתה משחק הכרות. אורין זכרה כמעט את כולן והבנות התחילו תפילה. לאחר מכן, הפסקת אוכל שיעור עוד הפסקה ועוד שיעור. ככה עבר היום הראשון. לאט לאט אורין התרגלה לסביבה החדשה שלה והרגישה כאילו היא איתן תמיד.
כעבור מספר חודשים, הגיעה אורין עצובה לכיתה. בנות הכיתה שאלו אותה, “למה את כה עצובה?” ענתה להם אורין, “מפני שאני צריכה לחזור לשדרות ועד שהתרגלתי אליכן…”
“אוי כה חבל שאת עוזבת אותנו” אמרו יחד במקהלה, אבל לא נורא הרי רצית לחזור לעיר שלך, הכול בסדר אל תדאגי.”.
אחרי שבנות הכיתה של אורין סיפרו זאת למורה, בנות הכיתה ארגנו לה מסיבת פרידה חגיגית.
ואורין ממש בכתה מרוב התרגשות.
בנות הכיתה הבטיחו לה שישמרו אייתה קשר.
