ילדה ושמה תמר
שמי נעמי, אני בת 11 מגבעת שמואל, בת יחידה להוריי ותלמידה בכיתה ו’ בבית הספר “בן גוריון”. היום הראשון ללימודים נפתח בהגעתה של תלמידה חדשה לכיתה. המורה הודיה ניסתה לשאול אותה שאלות, אך הילדה שתקה. היא בחרה לשבת לידי, ועד סוף היום לא הוציאה מילה. מחברותיי, רוני ונעמה, הבנתי ששמה תמר ושאמה נפטרה כשהייתה קטנה.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאמי על הילדה המסתורית. למחרת, בדרך לבית הספר, שוחחתי עם חברותיי כרגיל, אך בכיתה חל שינוי: תמר לחשה לי את שמה והשביעה אותי לא לגלות שהיא מדברת, אחרת תשתוק לנצח. “ניפגש מאחורי בית הספר בהפסקה,” היא ביקשה. בשיעור השני הייתי מתוחה כל כך, עד שנעמה ורוני הבחינו שמשהו עובר עליי. כשהגיע הצלצול, חמקתי מהן בתירוץ שאני חייבת ללכת לשירותים ורצתי למקום המפגש.
תמר חיכתה לי שם. בשתיקה ארוכה ומביכה היא שאלה מה ארצה לדעת, ועניתי “הכול”. היא סיפרה סיפור קורע לב: אמה מתה בלידתה, ואביה עובד משש בבוקר עד חצות, כך שהיא לא ראתה אותו כמעט ארבע שנים. הוא נשאר לישון ליד מקום עבודתו הרחוק, ללא ימי חופש. נבהלתי מהמציאות הקשה שלה. הצעתי לה להצטרף אליי ולחברותיי למשחק, והיא הסכימה בתנאי שאגלה להן רק את שמה ושלא ישאלו שאלות. התנאי התקבל והן התחברו במהירות.
כשחזרתי הביתה, לא יכולתי לשמור את הסוד וסיפרתי לאמי הכול. למחרת, תמר ביקשה שאלווה אותה לדואר כדי לבדוק אם הגיע מכתב מאביה. כשהגענו, מצאנו מכתב והיא קרנה מאושר. כשחזרתי לביתי, מצאתי את אמי מאושרת אף היא. היא סיפרה לי שפנתה לרשויות וביקשה לאמץ את תמר, אם תרצה בכך.
למחרת תמר הגיעה אליי אחרי הלימודים. היא כבר החלה לדבר עם כולם בבית הספר, ונראתה נינוחה יותר. אמי ניצלה את ההזדמנות ושאלה אותה על האימוץ. תמר, מופתעת ונרגשת, הסכימה מיד. אחרי ארוחה חמה בחדרי, היא הוציאה את המכתב מהדואר. “חיכיתי שנפתח אותו ביחד,” אמרה ברצינות.
פתחנו את המעטפה וקראנו את דבריו של אביה: “היי תמר, זה אני, אבא. עכשיו אספר לך את האמת. רוב חייך היו שקר. אני בכלא בסין. כשהיית בת שבע, טסתי לשם כדי להרוויח כסף כי היינו עניים מאוד. יום אחד מצאו אותי בבית עם תכשיטים וחשבו שגנבתי. טענתי שאני לא זוכר איך הגעתי לשם, אבל הם לא מאמינים לי. אוהב המון, אבא.”
דמעות הרטיבו את הדף. כדי לא להביך את תמר, העמדתי פנים שאני ממשיכה לקרוא. לאחר זמן מה היא אמרה שתלך לארוז. תוך שעתיים כבר הייתה לה מיטה מסודרת בביתנו. כששכבנו לישון, היא לחשה לי: “לילה טוב, אחותי,” והשבתי לה בחיוך: “לילה טוב, אחות חדשה.”
