ייאוש ותקווה

ייאוש ותקווה

כתב: בועז חנן

כיתה ה’ , דרכי נועם

כשאתה עובר בית בגיל 8 בכיתה ג’, אתה מצפה לבית טוב, שכונה טובה, ולבית ספר טוב. ואתה לא רוצה משהו שהוא פחות. גם אני אותו דבר . עברתי בית בכיתה ג’ ובאותו זמן גם בית ספר, זה היה בסוף החופש הגדול ופחדתי ללכת לבית הספר. זה היה נראה מפחיד. “דניאל” אמא קראה לי , “בוא לאכול, להתקלח, ולישון מחר מתחיל בית ספר”.

כמעט בכיתי כשהגעתי לשם ראיתי ילדים שמשחקים כדור-רגל , תהיתי אם זו הכיתה שלי, הם היו נראים בגילי. באתי ושאלתי אותם בעיניים דומעות (כמעט) “איזה כיתה אתם?” הקול שלי רעד, וניסיתי לא לפרוץ בבכי.

“פחחח ראיתם אותו? הוא עוד רגע פורץ בבכי!”

כולם צחקו עלי וזה לא היה נעים בכלל.

“היי ילד, איך שלא קוראים לך, אנחנו כיתה ג’ “. תודה אמרתי, ולהלכתי משם.

כשהיה צלצול ניסיתי לשאול כמה ילדים שראיתי במסדרון , איפה כיתה ג’ בנים אבל כל ילד ששאלתי או התעלם ממני או צחק עלי והתרחק ממני, בסוף מצאתי מורה שהסביר לי כיצד להגיע, כשנכנסתי מיד המורה צעקה עלי: ” למה אתה מאחר?” לא עניתי, ואחרי רגע, היא הפכה את הפנים הכועסות למחייכות. ואז אמרה “תכירו זה הילד החדש… איך קוראים לך?” היא לחשה לי .. אמרתי “דניאל” בלחש. “אתה יכול לשבת ליד אופק”, אמרה המורה. ” אופק, נסה לשלב אותו בחברה”. “בסדר”, הוא אמר.

בהפסקה כולם יצאו למגרש הכדור-רגל ואני כמו כל אחד שהוא חדש הלכתי אחריהם, הם התחלקו לקבוצות והתחילו לשחק, הם אפילו לא שאלו אותי אם אני רוצה לשחק ואז בסוף שאלתי אותם אם אפשר להצטרף , ברגע ששאלתי כולם הסתכלו אלי ואחד מהם צעק ” אזעקת דניאל!! אזעקת דניאל!!” ואז כולם התחילו לצעוק אחריו , אפילו ילדים שלא מאותה כיתה, כולם התרחקו ממני בכוונה.

לא הרגשתי בנוח בבית הספר הזה, “למה הגעתי לכאן?” חשבתי לעצמי, “זו הייתה טעות”.

וכך זה המשיך כמה וכמה ימים , אמא שלי ידעה מזה וניסתה לעזור , אבל ללא הצלחה . זה הגיע למצב שהנהלת בית הספר נאלצה להתערב בעניינים, וגם זה לא עזר.

בסוף הצלחתי למצוא משהו שישמח אותי כשאני עצוב. הייתי עם זה כל הזמן, אבל כשהגעתי עם זה לבית הספר קרה דבר נורא.. מה שהבאתי היתה בובה קטנה, באחד הפעמים הלכתי איתה לשירותים בבית הספר והבאתי גם את הפלאפון שלי, הבעיה ששני ילדים עקבו אחרי וראו מה אני עושה, כשיצאתי מהשירותים הם חיכו לי, אבל לפני שהספקתי להגיב אחד מהם לקח לי את הבובה והשני לקח את הפלאפון. הם קרעו את הבובה , זרקו את הנייד לשירותים והרסו אותו ופרסמו בקבוצת הוואטצאפ הכיתתית את מה שקרה בגאווה וזלזול. אחרי זה ברחתי משם לביתי. בינתיים כשאני בחדרי שוכב וחושב מה לעשות עם עצמי דופקים בדלת הכניסה “כן” אמרה אימי , ילדים מהכיתה שלי היו בדלת ואני הגעתי במהירות ושאלתי “מה קורה פה?”

“היי דניאל”, אמר אופק, “באנו להגיד לך שאנחנו מתנצלים ורוצים שתסלח לנו”. ” מה גרם לכם להתנצל?” שאלתי, ” חבר שלנו עבר בית ספר, וגם הוא עובר סוג של חרם וכשהוא סיפר לנו איך זה מרגיש הבנו כמה זה לא מגיע לך , ראינו את הסרטון בקבוצה הכיתתית . אנחנו ממש מצטערים”.

“אני סולח”, אמרתי.

סוף