יומני היקר,
היי שמי הוא עדן כהן ואני בת 11 וכשיו אני גרה בישראל. עכשיו שיש לי יומן אני יכולה לספר לך איך הולך לי…
הכל התחיל ביום שישי גשום אחרי הצהריים. אני ואחיי יצאנו מהאוטו והתיישבנו ליד השולחן מוכנים לאכול. התחלנו לאכול את ארוחת הצהריים שלנו בסביבות השעה 12כשאמא שלי אמרה: “קיבלנו אישור לעזוב את לונדון וללכת לגור בישראל”. כולנו בהינו בה המומים. החשות האלו באו משום מקום! בזמנו, לא הבנתי שזה אומר לעזוב את החברים שלי, לעזוב את הבית שבו גדלתי, ולעזוב את בית הספר שלי. זה אומר להתחיל חיים חדשים לגמרי. לקח כמה דקות להתגבר על ההלם, אחרי זה הייתי מאוד שמחה, כי ידעתי שמשפחתי תמיד רצתה לעזוב לישראל. מצד שני, הייתי קצת עצובה.
יום העזיבה הגיע, לא היה לנו זמן לספר לחברים שלנו באופן אישי, כי זה היה היום האחרון שלנו בבית הספר וכל חברי הטובים כבר יצאו לחופשת החג. כמה ימים אחר כך הגיע איש ונתן לנו קרטונים וארגזים כדי לשים בפנים את כל הדברים שלנו כגון: ארונות, ספרים, מדפים, ספות וכו’…אחר כל בא אדם נוסף כדי לארוז את המטבח.
האנשים חזרו ביום המחרת עם משאית גדולה. המשאית הייתה בשביל הקרטונים עם הארונות. ההורים שלו רצו שאני והאחים שלי לא נהיה בסביבה אז ישבנו כולנו על מיטה גדולה וצפינו בטאבלט. השבוע הזה היה בוודאי השבוע הארוך ביותר בחיי. השבת הייתה שבת שאני לא אשכח לעולם. ישבנו על הרצפה ואכלנו מכלי פלסטיק. לבסוף היום המיוחד הגיע! כאשר התעוררנו אמרו להתראות לכולם ובסביבות 12 עזבנו את הבית. כשהגענו לשדה התעופה של לונדון הם ביקשו מאיתנו את הדרכונים ועמסנו את 23 המזוודות. אני ואחותי הגדולה גיחכנו אחת לשנייה כשנכנסנו למטוס. אחרי מסע ארוך של 6 שעות הגענו לנמל התעופה בתל אביב באזור חצות. לקחנו את המזוודות שלנו וביצענו בדיקת PCR .
היינו תשושים זה לקח המון זמן וברגע שהיינו מוכנים יצאנו החוצה. בחוץ היה מיניבוס רק בשבילנו ושמנו את כל הדברים שלנו בפנים ועזבנו. אחרי נסיעה ארוכה (ישנתי כל הדרך) הגענו לדירה. אחרי שכל המטען שלנו היה במקום ההורים שלי ועוד כמה אנשים דיברו על חיים חדשים. הלכתי ישר למיטה. אחר כך הלכתי לבית הספר זה היה קשה יותר מה שציפיתי. וזה עדיין מאוד קשה וחדש.
