טוב הצלחנו לעבור אותם. נו, אז מה עכשיו?
יומיים לפני זה: צלצול בית ספר “טררררררררררררררר”. הלכתי לכיתה ובדרך עברתי ליד חדר מורים ושמעתי את המורה לספורט. הידוע בשמו “המאמן” הוא אמר למנהל ארז שחבורת שודדים תקפה את הישוב אופק שממש קרוב לישוב שלנו, ישוב ניר. המאמן לחש למנהל שכנראה הם הולכים לשדוד את מה שיש כאן בבית הספר! נבהלתי נורא ורצתי לכיתה.
אחרי בית הספר רצתי הביתה. כרגיל, אבא שאל אותי מה קורה? עניתי לו בסדר, בלי יותר מידי לפרט ורצתי לחדר של אחותי תמרה שהייתה בכיתה ו והייתה אחות “בסדר” בלי להחשיב את כל הריבים שלנו. אמרתי לה את כל מה שקרה לי היא הביטה בי ואמרה לי, שאני לא היחיד שעם סיפור כזה, שאלתי אותה “למה את מתכוונת?” והיא סיפרה לי שהיא שמעה מורה אומרת שצריכים לשמור על המוזיאון בבית ספר. הבטנו אחד בשני ואמרנו שהיום נישן טוב.
למחרת, הלכנו לבית הספר וראינו שבית הספר סגור ושיש גם שוטרים. כאשר חזרנו הביתה ראינו שבעיתון כתוב ש”שודדים פרצו לבית הספר בישוב ניר”. הבית ספר שלנו! בראשנו הייתה מחשבה אחת: לפתור את הבעיה!
רצנו לבית הספר. בדרך קבענו שאני אסיח את הדעת של שוטרים ותמרה תיכנס ולאחר מכן אני אזרוק איזה תרוץ ללכת ואנצל את הזמן לרוץ אל תמרה. טוב, הצלחנו לעבור אותם. נו, אז מה עכשיו?
כשנכנסנו לבית הספר, לא ראינו משהו שונה. חיפשנו שעות, אבל עדיין ללא מוצא. תמרה התייאשה, התעצבנה ונתנה מכה לקיר ופתאום נפתחה דלת סתרים. בלי לחשוב, נכנסנו פנימה דרך דלת הסתרים לתוך חדר שהיה נראה ישן. היו לו שתי קומות ומדפים מלאים בספרים גדולים קטנים עתיקים ישנים היה שם גם אבני נחושת וזהב. הסתכלנו במקום ההוא ובשלב מסוים התחלנו להבין שני דברים: אחד שזה מוזאון עתיק, שתיים שיש שם צמיד על הריצפה.
לקחנו את הצמיד והסתכלנו עליו היה כתוב עליו משפט אחד: “חזקים ביחד“. שנינו היינו המומים! ואז תמרה אמרה “זה הצמיד שחילקו לישוב שלנו בקיץ!”, עניתי לה: “אחד מהפושעים הוא מהישוב שלנו! כנראה בגלל זה הם ידעו על המוזיאון ואיך להיכנס לבית ספר שלנו!”. “אבל מי שידע על המקום הזה, אלה המורים” אמרה תמרה, הרגשתי צמרמורות בגוף “אחד המורים הוא הגנב” לחשתי.
הסתכלנו שוב על המוזאון וראינו שעל מדף אחד באמצע היה חסר ספר, זה מה שכנראה השודדים שדדו. באותו הרגע שמענו דיבורים, ישר התחבאנו מאחורי מדף, והקשבנו. שמענו קול מוכר: “האבן הייתה אמורה להיות פה! אני חייב אותה כדי שיהיו לי כוחות הגנה!” הצצנו החוצה ולא תאמינו מה ראינו! ראינו את המנהל ארז ואיש עם מסכה. פחדנו! היינו המומים!
החלטנו שנברח ונודיע לשוטרים איפה נמצאים השודדים, ברחנו, אבל באמצע המנהל שם לב אלינו, היה חושך אז הוא לא זיהה אותנו. הוא אמר לאיש עם המסכה: “קרא לחיילים! תפסו אותם!” בתוך כמה שניות חבורה של שודדים עם מסיכות רדפה אחרינו. הצלחנו לצאת החוצה מהמוזאון אל בית הספר ולשוטרים. סיפרנו להם הכול על הכול. הם אמרו שהם יתפסו אותם. בתוך כמה שניות יצאו כל האנשים במסכות ונראו המומים, בתוך כמה דקות הם היו מאחורי סורג ובריח, אבל לא הכול היה סגור. השוטרים נכנסו לבית ספר והראנו להם את פתח הסתרים, ובתוך כמה שניות יצא המנהל הסתכלתי עליו וראיתי שיש לו שרשרת עם ספר קטן, זיהינו את הגודל והמקום החסר והחזרנו למקום.
סוף.
