פרק 1
ביום הולדתי ה10 נכנסתי לכיתה בסבר פנים מרוגש אך אף אחד לא הביט בי במבט מחייך או
אמר משהו מיוחד. באותה השעה באתי באיחור. הייתה הפסקה אז ניגשתי לחברתי הטובה ביותר,
יולי, ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה. יצאנו החוצה וטיילנו ושיחקנו עד שהתעייפנו וכשהיינו
גמורות ובאנו לחזור לכיתה אמרתי ליולי: “את עושה משהו היום?” “אני הולכת לרופאת שיניים,
למה, רצית שאבוא?” שתקתי… הנחתי לעצמי שהיא פשוט שכחה… הפעמון צלצל. רצנו לכית ה
בתחרות כפי שאהבנו לעשות. בהפסקה הבאה כשכל הכיתה הייתה ריקה שמתי הזמנות. היה לי
את מספר התלמידים המדויק. כשנגמרה ההפסקה נכנסתי מהר לכיתה, ציפיתי לראות את בנות
הכיתה מדברות על זה. או אולי… מתכננות מה ללבוש. מה שלא ציפיתי זה לראות את הכיתה
במצב רגיל, אבל לא ראיתי שום הזמנות על אף אחד מהשולחנות. מצמצתי כדי שאף דמעה לא
תרד, האמא החורגת המרושעת שלי הייתה אומרת:” אמרתי לך לעשות יותר הזמנות! אבל את
התעקשת להביא מספר מדויק! וגם לא אעשה לך מסיבה חדשה! עכשיו תתארגני למסיבה עם
משפחתך!” בהמשך היום לא הצלחתי להתרכז בשיעורים. רצתי הביתה והתגובה של אמי הייתה
כמו שציפיתי. התלבשתי בשמלה סגלגלה, סידרתי את השיער בפקעת אלגנטית ושמתי נעלי עקב
לבנות מבריקות. ואז הגיעו כל האורחים. לא השתתפתי בכלל במסיבה. אמא לא הפסיקה לדבר
על עצמה. הלכתי לישון מוקדם באותו יום, התאמצתי לא לבכות. יום למחורת לא רצ יתי ללכת
לבית הספר אבל אמי הכריחה אותי, אז החלטתי לברוח! לקחתי את תיק בית הספר ורוקנתי את
המערכת, לקחתי כיכר לחם, סכין כדי לחתוך אותו, את כל הכסף שלי, את הטלפון הגדול שלי,
כמה ספרים, מראה, בגדים וכמה תמונות שלי עם האימא האמיתית שלי. הלכתי לבית הספר
והקמתי אוהל מאחורי שיח. שמתי בו שק שינה וסידרתי את התמונות. החלפתי מתלבושת
לבגדים רגילים. הוצאתי ספר והתחלתי לקרוא, עד ששמעתי קול: “חשבת שתוכלי לברוח ממני?”
פרק 2
הסתובבתי לאחור וכמעט התעלפתי, זאת הייתה המורה לביולוגיה, אבל מה קרה לה? היו
לה ניבים וטפרים, היה לה במקום שיער נחש ארוך שהיה אסוף כמו צמה. היו לה כנפיים
בצבע שחור. והעיינים שלה היו צהובות בלי צבע נוסף. היא אמרה לי: “אנה אנדור, נתתי לך
יותר מדי זמן לחיות, כן, אני זאת שקרעתי את ההזמנות, רציתי שימייך האחרונים יהיו
מאכזבים, היפרדי מהם עכשיו, אנה!” היא חשפה את ניביה ושלפה את טפריה, היא הייתה
נכונה להילחם. סגרתי את האוהל, שלפתי את הסכין, ויצאתי מהאוהל. היא ניסתה לפגוע בי
אבל הצלחתי לברוח. איכשהוא הגענו למצב שהיא שוכבת על הרצפה ואני מכוונת לכיוונה
סכין היא פלטה צווחה ונעלמה בענן של עשן, התנשפתי, כולי בלחץ, מה זה היה? מפלצות?
אין דבר כזה! א רזתי את חפצי ועברתי למול הקניון, כי סביר להניח שאף מפלצת לא תתקוף
אותי כש1000000 אנשים מסתכלים. כשסידרתי את התמונות הבטתי בתמונה של אמי
כשהייתה בגילי. היה לה בדיוק אותו שיער שחור גולש מבריק, אותן עיניים כחולות, רק שהיה
הבדל דיי גדול. אמא שלי תמיד הלכה עם שיער שחור מבולגן ולבשה בגדים שמעידים שלא
איכפת לה מה חושבים עליה. הבטתי במראה וראיתי את עצמי עם קוקו הדוק, עגילים,
איפור, בבגדים כאילו אני נסיכה. בלגנתי את השיער והורדתי את כל הסיכות. החלפתי את
הבגדים לחצאית ג’ינס וחולצה פשוטה בסגנון של אמי. שטפתי את האיפור והורדתי את
העגילים. נעצתי מבט במראה, עכשיו נראתי בדיוק כמו אמי… ואהבתי את זה. יום למחורת
נכנסתי לקניון כדי לקנות בגדים חדשים, האמא החורגת שלי הייתה עשירה אז היה לי משהו
כמו 2,000 שקלים. על כל פנים, כשנכנסתי לחנות הבגדים ראיתי את יולי, ניסיתי לברוח אך
יולי קראה: “אנה? מה את עושה פה? למה לא הגעת לבית הספר? מה את לובשת? יפה לך,
אבל… אמא שלך קנתה לך את זה? כי זה בכלל לא הסגנון שלה!” ואני בלית ברירה
הסתובבתי אליה וסיפרתי לה מה קרה. כשהגעתי לחלק שבו תיארתי את המפלצת היא
קטעה אותי ואמרה: “מעניין… פעם קראתי ספר על מפלצות כאלה!” היא הוציאה ספר
מתוך התיק והראתה לי איור מדוייק של המפלצת שכמעט חשבתי שזה תצלום. “יש כאלה
חמישה, שלושתן משרתות קוסם מסויים… בשם קסנופיליוס… הוא הקוסם החזק ביותר בכל
הזמנים! אם המפלצות שלו תוקפות אותך אז את בסכנה איומה!” החלפנו מבטים מבוהלים…
“אבל למה הוא רודף ושולח מפלצות אחריי דווקא?”
פרק 3
יולי ואני הלכנו ברחובות, מחפשות מיקום, המיקום שבו הסופרת של הספר )מתילדה( שבו היה
האיור של המפלצת שתקפה אותי כדי לנסות להבין מה הולך פה! לבסוף מצאנו את המקום.
כשנכנסנו אישה שאלה “מחפשות משהו?” הנהנתי. “איפה המשרד של הסופרת מתילדה?” האישה
הביטה בספר כלא מאמינה. “חשבתי שאמרתי להם לא להוציא עוד עותקים של הספר הזה!”
אמרה ברוגז. “אמרת? את הסופרת… נכון?” שאלה יולי. האישה הנהנה, “בואו למשרד שלי,
בבקשה.” היא ביקשה שנבוא אך זה נשמע כמו פקודה. ” רוצות חתימות? סלפי? מנסות לקרוא
מהספרים שלי כדי שלא תשלמו על שלכן? מה שזה לא יהיה, תעשו את זה זריז.” “אנחנו רוצות
לשאול שאלה על הספר שלך… לפני כמה ימים תקפה אותי מפלצת, היא הייתה מורה שלי
לביולוגיה… חשבתי שדמיינתי אבל אז ראיתי איור מדוייק בספר שלך אז באנו לפה בתקווה
לשמוע הסבר למה שקורה כאן!” אמרתי. “אז זאת באמת את…” היססה מתילדה. “תסלחי לי?”
שאלנו אני ויולי פה אחד. הסופרת אמרה “יש אגדה שעוברת במשפחתי רבת העוצמה, אנחנו
המכשפות מסוגלות לנבא נבואות, לנסות לפרש אותן אפילו שאין לזה סיכוי, הנבואה אחרונה
אומרת שיש מכשפה אחת רבת עוצמה שתצליח להביס את הקוסם השולט בחמשת המפלצות.
הנבואה גם אומרת שאפרסם ספר שיגיע ליידים של המכשפה הזאת, לא כדי להעליב… לא חשבתי
שזאת תיהיה את. )הייתי אמורה להיעלב?( על כל פנים, הנבואה אומרת שאני צריכה להדריך
אותך ולתת לך נשק ושרביט כדי שתיהי לוחמת מיומנת. את צריכה חרב בשביל המפלצות ושרביט
בשביל הקוסם. את לא יכולה להיכנס לטירתו של הקוסם קסנופיליוס עם חברתך כי היא בת
תמותה ובני תמותה יכולים למות רק מלהביט במפלצת! ועוד דבר, אם תצליחי לעבור את הקוסם
)אם? ממש מעודד( צפויים לך עוד הרבה מסעות לאר מכן, זאת השורה האחרונה של הנבואה…
אחרי שנבואות מתגשמות מתחילות חדשות.”
פרק 4
עמדתי על סף דלת עשויה משיש שחור מחוברת לטירה. החזקתי בחרבי ביד ימין ושרביטי ביד
שמאל, לא יכלתי לדפוק או לפתוח את הדלת כי ידי היו עמוסות. אך בדיוק כשבאתי לצעוק כדי
לקבל תשומת לב מפלצת יצאה ואמרה “אז לקנות חלב, ביצים, מרכך… אההההההההההההה!”
היא הביטה בי וברחה בצרחות,. כנראה לא המפלצת החכמה מביניהן. איך שהמפלצת נעלמה
באופק הופעלו אזקות וכל המפלצות האחרות יצאו והקיפו אותי במעגל, התגלגלתי להן בין
הרגליים, טריק שמתילדה לימדה אותי. נכנסתי ישר לחדר שבו מתילדה אמרה לי שהקוסם נמצא.
כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיניי. ראיתי איש בן 80 יושב על ספה, אוכל פיצה וצופה
בטלוויזיה. הוא ירה לעברי את לחש נעילת הלשון, דבר שאינו מאפשר לי לדבר. באמת? זה הכי
טוב של הקוסם הכי חזק ב100 שנים האחרונות? החזרתי לעצמי את היכולת לדבר ועשיתי לא את
אותו דבר. הוא כיוון אליי את שרביטו והביט בי במבט שכאילו הוא מנסה לאיים עליי אבל באופן
מוגזם. ו… הבנתי מה הסיפור של ה’בחור ‘ )לכאורה( הזה. כל קוסם או מכשפה שבאו ‘לבקר’ פה
ישר חשבו שהוא רב עוצמה והפיצו את השמועה. שיתקתי אותו, לקחתי לו את השרביט כדי
שתיהיה לי הוכחה. לא היה לי לב להרוג אותו אז נעלתי אותו בחדר. איך שיצאתי ארבעת
המפלצות היו מולי, שלוש מהן נראו לא הפסיקו לצרוח, האחרו נה אמרה “הוא הטיל עלינו קללה!
בבקשה, את כנראה מכשפה חזקה אם הצלחת להביס אותו. תסכימי לזה ונעבוד בשבילך לנצח.
הקללה היא לא שניהיה מפלצות, אלא שנתנהג כמו מפלצות, באופי. בבקשה תעזרי לנו!”
הסכמתי. ארבעתן בנו לי בית. כעבור זמן מה הסופרת החליטה לאמץ אותי! גרנו ביחד, עם ארבע
משרתות. מדי פעם יולי ביקרה. חיי היו טובים יותר משהייתי יכולה לדמיין.
עד שהייתה דפיקה נוספת על הדלת ששינתה לי את החיים גם היא
נתראה בספר הבא
