סיפורנו מתחיל באי קטן ושמו ‘אי הקבוק’. תושביו היו אנשים שמחים: רוקדים, עושים מדורות ומטיילים. אבל דבר אחד מעניין באי יותר מכל הינה “אגדת טיפת המשאלה” שכולם שמעו עליה מרגע היוולדם. באגדה מסופר על כפר המשאלות, שבו כל פעם שיורד גשם ונופלת לך טיפה על האף יש לך משאלה אחת מיוחדת. באי כולם תמיד ניסו למצוא את הכפר הזה. מדענים, חוקרים, בלשים, מבוגרים ואפילו ילדים.
ואז יום אחד זה קרה. בואו שמעו כיצד זה קרה:
הכירו את הדמות הראשית שלנו בסיפור- יעל. יעל, תושבת האי, מאז ומתמיד התעניינה באגדות וסיפורים והיא יותר מכולם חלמה למצוא את כפר המשאלות. וכך במקרה כששיחקה ביום גשום שכזה עם חבר שלה בני, הם החליקו, נפלו לבור ונחתו על אבנים ובוץ. בעוד הם מחפשים את דרכם החוצה מהבור הם הגיעו למערה וראו על קירותיה ציורים של האגדה כולה. בני הבחין באור זוהר וצעק ליעל שתסתכל. הם רצו לעבר האור עד שהתחילו לראות צורה של ארנב. הם התקדמו לעברו וראו ארנב זוהר ולבן כשלג. הם שאלו אותו למה הוא נראה עצוב והוא השיב תוך שדמעות זולגות על פניו, שהוא ראש כפר המשאלות ומזה כשנתיים שלא יורד גשם בכפר המשאלות וכי הוא לא יודע מה לעשות.
יעל ובני הציעו לעזור והלכו אחרי הארנב אל מחוץ למערה לחפש את הפתרון. מחוץ למערה הם ראו כפר קסום עם קשתות ופירות צבעוניים. בני הסתכל אל השמים וראה ענן שנראה מוזר ושונה משאר העננים. הוא אמר לארנב שהוא בטוח שזה מה שהם מחפשים ופה יימצא הפתרון.
“אתה יכול לעלות אותנו למעלה לענן?” שאל בני את הארנב.
הארנב מיד העלה אותם מעלה תוך שהוא מקיש באצבעו.
הענן הסביר שהוא לא מצליח להוריד גשם כאילו משהו תקוע בו.
הם נכנסו אל תוך הענן וראו כדור גדול שכנראה נזרק גבוה מדיי.
בשנייה שהם שלפו את הכדור, טיפה אחת נפלה על אחד העלים בשדה מתחתם. הבעיה נפתרה צהלו כולם!
בני ויעל רצו לעבר הטיפה. בני צעק: “המשאלה הזאת שלי!” יעל שלא ויתרה אמרה: “למה שהיא תהיה שלך? היא שלי!” והם החלו להתווכח עד שהארנב צעק: “מספיק! די לריב”. הם הסתכלו על הארנב המומים והרגישו מטופשים. ואז הדבר הכי לא צפוי קרה – הם התווכחו על מי כן יקבל את הטיפה. יעל הציעה שמגיע לבני כי הוא חבר טוב ובכלל היא לא רוצה מריבות בעולם. בני החליט שיעל חלמה על זה כל חייה וכי היא צריכה לקבל את המשאלה. תוך שהחל ויכוח חדש, הארנב המבולבל חשב שלשניהם מגיעה משאלה. גם כי שניהם הציעו לעזור ללא היסוס וגם כי כל אחד היה מוכן לותר על האושר שלו לטובת חברו. הוא הרים את הטיפה ופיצל אותה לשתיים.
הם שמחו מאוד והודו לארנב. “אבל עכשיו עלינו לעזוב” הם אמרו, אבל לא לפני שביקשו משאלה. בני ביקש שיחזרו הביתה בשלום. יעל בקשה שלא יהיו מריבות יותר בשום מקום. כשחזרו לביתם סיפרו כל אחד למשפחתו על הסיפור שקרה. המשפחות שלהם צחקו ואמרו: “מי ייתן וזה יקרה באמת!”. יעל ובני הסתכלו עליהם ואמרו: “כן, הלוואי!” וקרצו לעצמם בחיוך.
