היום אני קצת עצובה, כי טופי, הכלבה שלי, הלכה לאיבוד.
הכל התחיל כששיחקנו בחצר. ראיתי שטופי צמאה, אז הלכתי להביא לה מים.
כשחזרתי החוצה, טופי לא היתה בחצר וראיתי את השער פתוח.
ראיתי גם עקבות רגלים של כלב. התחלתי ללכת אחרי הסימנים. הלכתי והלכתי עד שהעקבות נעלמו.
כשהרמתי את הראש, ראיתי שאני לא מזהה את המקום ולא יודעת איפה אני.
אף אחד לא היה מסביבי. התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לעשות.
פתאום ראיתי אישה, הלכתי אליה, אבל כשהתקרבתי אליה, ראיתי שהיא מדברת בטלפון ולא רציתי להפריע לה אז ויתרתי.
חזרתי לספסל שראיתי מקודם והתיישבתי עליו. אחרי כמה דקות, ראיתי אישה אחרת. רצתי אליה ושאלתי אותה אם אני יכולה להתקשר מהטלפון שלה לאמא שלי. האישה הסכימה.
התקשרתי לאמא. כשאמא ענתה היא שאלה איפה אני ושל מי המספר הזה?
סיפרתי לה כל מה שקרה ותארתי לה איפה אני נמצאת.
כשאמא הגיעה, הודינו לאישה, שחיכתה איתי עד שאמא באה והלכנו הביתה.
בערב, עדיין הייתי עצובה, כי לא מצאנו את טופי. הלכתי לישון עצובה מאד, אבל בבוקר חיכתה לי הפתעה. טופי חזרה אלי! שמחתי כל כך!
בצהריים יצאנו, טופי ואני לחצר ושיחקנו. הפעם זכרתי לסגור את השער. היה לנו כיף מאד ואני שמחה שהכל הסתדר.
