ב”ה
תותי התרנגולת מספרת: “היה זה ביום שני, ישבתי בחנות והמתנתי בשקט שיקנו אותי. עד שלבסוף מישהו נכנס לחנות החיות ושאל את המוכר יוחאי: “תגיד, יש לכם תרנגולת?” ויוחאי ענה: “כן, בטח!” והצביע עלי. שמחתי מאוד, סוף-סוף קונים אותי! האיש הגבוה לקח אותי בקופסת קרטון גדולה, שילם והלך. אחר כך נכנסתי לאוטו גדול מאוד, הקונה הניח את קופסת הקרטון הענקית, ובתוכה אני, מאחוריו. פחדתי מאוד! היה חשוך באוטו. אחר כך נכנסתי לבניין 7 עליתי לקומה 3 נכנסתי לבית מספר 14, שעל דלתו יש שלט שכתוב עליו: משפחת קליין. כשנכנסתי, מיד קפצו עלי 7 ילדים לפחות, ודנו בעניין השם. נלחצתי, לא ידעתי איזה שם יבחרו לי בני משפחת קליין. אחד הילדים צעק “נראה לי שהכי מתאים לקרוא לה תרנגולית” כולם פרצו בצחוק, וילדה קטנה כבת שלוש הביעה את דעתה :”לא, בואו נקרא לה דבורי” כולם צחקו עוד יותר, ואני לא הבנתי למה. היו עוד הרבה הצעות, אבל לבסוף החליטו על תותי. שמחתי מאוד, סוף-סוף יש לי שם!”
יודי מספר: “אחרי שקנינו את תותי, אני מקפיד בכל יום להאכיל אותה, וכשאני חוזר מתלמוד התורה אני לפעמים משחק איתה. יום אחד, כאשר נגשתי להאכיל את תותי, ראיתי שהיא קצת עצובה, וקצת צפוף לה, אבא אמר לי שהמוכר אמר שהתרנגולת צריכה מרחב. רציתי לשמח אותה, אבל השעה היתה מאוחרת והייתי חייב לרוץ להסעה. רציתי לשמח אותה כשאחזור מהתלמוד-תורה, אבל כשחזרתי הביתה אמא אמרה שצריך להתארגן מהר כי נוסעים לסבתא. כשחזרנו מהבית של סבתא, היה ערב, והיינו צריכים להתקלח וללכת לישון. בבוקר אבא האכיל אותה, ובצהרים הלכתי לחבר. בסוף התפנה לי זמן, ויכולתי ללכת לתותי ולראות מה שלומה. ראיתי שהיא ממש גדלה ואין לה מרחב, ושמיכלי האוכל והמים שלה כמעט ריקים. אמרתי לאבא שנראה לי שתותי סובלת, ואבא אמר שהוא יטפל בזה”
אבא מספר: “לאחר שהתחייבתי לטפל בעניין, עקבתי אחרי התרנגולת כמה ימים, והבנתי שיודי צודק, והתרנגולת באמת סובלת. התייעצתי עם אשתי, והגענו למסקנה שאולי כדאי להעביר את התרנגולת למשפחה שיש לה חצר. שיתפנו גם את ילדנו במחשבות, והם הבינו שאכן, טוב יהיה לתותי שתעבור למקום בו יהיה לה מרחב. שאלנו את אחותי טובה ובעלה מרדכי שגרים בכפר, אם הם רוצים אותה, והם שאלו את ילדיהם. הילדים שלהם רצו את התרנגולת, והתחייבו לטפל בה. מסרנו את התרנגולת לדודים, שם שינו לה את שמה לגולדה, בנו לה לול בחצר והם דואגים לה, שלא תהיה רעבה, או צמאה.”
יודי מספר: “האמת שהיה לי קצת קשה להיפרד מתותי, אבל בכל זאת התגברתי, וחשבתי שגם לחיות צריך לדאוג ממש כמו בני אדם! ואם לא טוב להם במקום אחד, אז צריך להעביר אותם למקום אחר. בכל פעם שאני בא לדודים אני משחק עם תותי, כאילו היא עדין שלי!”
