טבעת הזמן
מאת ליבי בן ברוך
הכול התחיל בלילה רגיל שבו שכבה ילדה רגילה ושמה נוגה במיטתה וניסתה להתנמנם. פתאום היא שמעה נביחות! נוגה התעלמה מהנביחות והמשיכה לנסות לישון. כעבור כמה שניות היא שמעה שוב את הנביחות. נוגה החלה להתרגז, היא קמה מהמיטה, חצתה את החדר ופתחה את הדלת. היא לא האמינה למראה עיניה, דניאל חברה הטוב עמד בסלון כשלצידו הכלב שלו ג’וני.
“מה אתה עושה כאן בשעה כזאת דניאל? ולמה ג’וני איתך?” שאלה נוגה קצת בכעס.
“מצאתי טבעת, היא זורחת כמו השמש ונראה לי שהיא מיוחדת מאוד, וג’וני איתי בגלל שהוא התעקש לבוא לכאן” ענה דניאל.
רק באותו רגע הבחינה נוגה בטבעת שנחה בכף ידו של דניאל. היא באמת זרחה והיה משובץ בה יהלום כחול וקטן.
“אבל למה באת בשעה כזאת מאוחרת?” שאלה נוגה
“אה, בגלל שמצאתי את הטבעת רק הערב וידעתי שאמא שלי לא תרשה לי לבוא אלייך בערב, אז חיכיתי עד שהיא תירדם וברחתי מהבית!” ענה דניאל.
“מזל שההורים שלי ישנים בקומה השנייה והם לא התעוררו מהנביחות” אמרה נוגה
אך פתאום הם שמעו צעדים במדרגות
“אוי לא, אלה ההורים שלי. הם התעוררו מכל הרעש שעשינו” אמרה נוגה.
מרוב בהלה דניאל ספק את ידיו, ולפתע בקע קול מהטבעת שאמר –
“לאיזו תקופה אתה רוצה להגיע אדוני? אחורה בזמן או אל העתיד? יש לך עשר שניות להחליט”
“מה?! ” אמרו דניאל ונוגה בתימהון
“טוב, אני רוצה להגיע שלושים שנה קדימה” ענה דניאל במהירות.
לפתע דניאל ונוגה מצאו את עצמם בעולם רגוע שכולו צבוע בצבעי הקשת, אבל אחרי כמה שניות הם הגיעו לסמטה צדדית קטנה וחשוכה שהיו בה שני בתים.
דניאל אמר-
“כדאי לדפוק על אחד הבתים, אולי מישהו יסכים שנלון אצלו”
נוגה התקדמה אל הבית הראשון ודפקה על הדלת אך לא היה שום מענה. היא עברה אל הבית השני ודפקה
“כן” ענה קול מעט מוכר
נוגה ודניאל נכנסו אל הבית ולקח להם כמה שניות להבין מול מי הם עומדים.
ואז זה קרה!
“אהההההההההההההה!” צעקו נוגה ודניאל יחד.
הם עמדו מול עצמם המבוגרים!
ואז זה שוב קרה, נוגה ודניאל המבוגרים צעקו
“אההההההההההההההההה!!!”
נוגה ודניאל הילדים היו בני עשר, ונראו מבוהלים עד מוות, ונוגה ודניאל המבוגרים היו בני ארבעים ונראו מופתעים מאוד.
“מה אתה עושה פה דניאל קטן?” שאל דניאל הגדול
“אני? אני לא בדיוק יודע” ענה דניאל בביישנות ” ומה אתה עושה פה דניאל גדול?”
“אני? זה הבית שלי” ענה דניאל הגדול “יותר נכון הבית שלנו, שלי ושל נוגה”
נוגה ודניאל הסתכלו אחד על השני במבוכה
“אנחנו באמת הולכים להתחתן?” שאלה נוגה
“כן” ענתה נוגה הגדולה “אבל זה יקרה עוד הרבה זמן”
“נוגה” אמר דניאל בפתאומיות “אני חושב שאנחנו צריכים לחזור הביתה, ההורים שלנו יתגעגעו אלינו אם לא נחזור”
“אבל איך קרה שהטבעת פנתה אלינו?” שאלה נוגה
“אני זוכרת” התפרצה נוגה הגדולה “אתה ספקת כפיים, נו אתה לא זוכר דניאל?”
“אה נכון” ענו דניאל הגדול והקטן יחד.
דניאל הילד לקח את הטבעת ושם אותה בידו וספק כפיים. מיד אמר הקול
“לאיזה תקופה אתה רוצה להגיע אדוני? אחורה בזמן או אל העתיד? יש לך עשר שניות להחליט”
“אני רוצה לחזור שלושים שנה אחורה” אמר דניאל
“להתראות” אמרה נוגה הילדה בשניות האחרונות.
לפתע הם עברו לעולם רגוע שכולו צבוע בצבעי הקשת ופתאום הם היו שוב בבית של נוגה.
הם שמעו צעדים וכעבור כמה שניות ההורים של נוגה עמדו בסלון.
“נוגה, למה את מרעישה ככה באמצע הלילה?” אמרה אמא של נוגה
“קרו כל מיני דברים…” אמרה נוגה
“דניאל, מה אתה עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?” שאל אבא של נוגה
“הב הב” נבח ג’וני
“זה סיפור די ארוך אז אני… אלך עכשיו הביתה” ענה דניאל כשחיוך קלוש על פניו. לאחר שדניאל הלך, נוגה חשבה לעצמה בקול
“כן, זה באמת סיפור די ארוך”
הסוף
