חרם

בס”ד

חרם

כתבה: יעל פוסמן

כתה ה2

בית הספר “אמונים”

היו היה בית ספר אחד בעיר רחוקה .בכיתה ה’ בבית הספר היו עשרים בנים ושש בנות. ביום שלישי בסיום בית הספר התלמידים החליטו לפתוח קבוצת ווטאפ של כל התלמידים והתלמידות. בכיתה הם היו חברים טובים מאד, כתבו דברים מצחיקים, והיה להם מהנה במיוחד.

ביום שני בבית הספר בשיעור עברית נשמעה דפיקה בדלת. המורה רבקה פתחה את הדלת וראתה ילדה עם שיער בלונדיני, עיניים חומות ונמשים. גם לאמא שלה שעמדה לצידה היו שיער חום ועיניים חומות. המורה הכניסה את הילדה ואמא שלה לכיתה ואמרה לכל התלמידים והתלמידות :”זאת גילה, הילדה החדשה והיא תצטרף אלינו”. אמא של גילה  אמרה לה בהצלחה והלכה לעבודה שלה. הייתה דממה בכיתה וכל התלמידים והתלמידות חשבו לעצמם: “איזה כיף שתצטרף אלינו עוד תלמידה נחמדה”.

בהפסקה כולם רצו אליה ואמרו לה שהם פתחו קבוצה בווטאפ של כל הכיתה ושאלו אם היא רוצה להצטרף, גילה אמרה: “כן אני מאוד אשמח”.  למחרת כל התלמידים והתלמידות  רצו לשבת ליד גילה. היא הייתה כל כך נבוכה, אבל בסוף בחרה לשבת ליד נגה. לנגה היה שיער שחור ועיניים כחולות, אך הן לא ראו דבר- נגה הייתה עיוורת! כשנגה הלכה לשירותים, אמרו כמה תלמידים לגילה:” “למה את רוצה לשבת ליד הילדה הזאת? היא עיוורת”. גילה אמרה:” בסדר אני לא אשב לידה”. התלמידים אמרו:” גם אל תהיי חברה שלה”. גילה אמרה “אבל למה? אז מה אם היא עיוורת? היא נראית נחמדה”. היא אמרה את זה בקול עצוב. לגילה לא היה אכפת מזה שנגה עיוורת, אבל התלמידים אמרו : “העיניים שלה מפחידות אותנו ואי אפשר לשחק איתה בכדור כי היא עלולה ליפול” גילה לא חשבה שזה כל כך נורא והיא בכל זאת רצתה להיות חברה של נגה. אבל רוב התלמידים אמרו לה: “את חדשה בכיתה וצריכה לעשות מה שהרוב קובע. אם לא תעשי כך, נעשה  עלייך  חרם”. 

למחרת בהפסקה גילה ראתה שני בנים שהציקו לנגה והפילו את מקל הנחייה שלה. גילה אמרה לעצמה ” לא אכפת לי אם יעשו עלי חרם, אסור שיציקו לנגה”. גילה באה לעבר התלמידים ואמרה להם: “תפסיקו ! זה ממש לא יפה!”. היא דחפה אותם והרימה  את מקל הנחייה של גילה ומסרה לה אותו. כל התלמידים אמרו לה: “אין בעיה.  אנחנו נעשה גם עלייך חרם”. גילה אמרה “לא אכפת לי”. אחר הצהריים גילה פתחה את הטלפון שלה וראתה שמחקו אותה מהקבוצה. היא הייתה עצובה אבל אמרה לעצמה שמה שעשתה היה מעשה גדול ושווה את המחיר. ביום חמישי גילה באה לבית הספר ונגה נתנה לה חיבוק גדול, ואז כל התלמידים והתלמידות הבינו שהמעשה שלהם לא היה יפה. הם אמרו סליחה לנגה ולגילה והבטיחו שיותר הם לא יחזרו על המעשה. הם גם אמרו שהם יחזירו את גילה לקבוצה. גילה אמרה “תודה. אתם תראו שנגה היא כמו כולנו ורק טיפה שונה. אנחנו צריכים לאהוב ולהתייחס לכולם שווה בשווה”. נגה שמחה מאד ולראשונה בחייה הרגישה ממש רצויה ושמחה. המסר שלי הוא: לא לשפוט ילדים רק בגלל הנכות שלהם.