בס”ד
חרם שילדים חווים מקרוב
מגישה: מוריה אליצור כיתה ו4
אם אתם עוברים ליד רחוב הגדוד הרביעי, תגיעו לבניין 7 קומה 2 דירה 6 ותפתחו את הדלת- תמצאו ילדה ושמה מוריה (זאת אני) יושבת בבית ומתפרקת על אמא שלי .
לא יכולה להסביר לה מה קרה בשנה האחרונה, אחרי כל הזמן שאני שומרת את הסוד הזה בבטן שלי. אבל אולי אם אכתוב את זה לפחות אתה תבין אותי, יומני היקר.
בשביל להבין מה קרה, נחזור קצת אחורה, ליום שאחרי חופשת החגים.
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. הגעתי לכיתה כרגיל וישבתי במקומי הקבוע ליד חברתי הילה. עדיין לא הבנתי מה קורה אבל שמתי לב שיש טעם מר באוויר. כשניסיתי לדבר עם הילה היא לא דיברה איתי. חשבתי שזו סתם באסה של יום חזרה ללימודים אחרי חופשה אז עזבתי את הילה והלכתי לחברתי נעה. גם היא גם לא דיברה איתי.
לאחר מכן, בשיעור ספורט התחלקנו לזוגות. אף אחת לא רצתה להיות בת הזוג שלי אז ישבתי לבד בצד ולא השתתפתי בשיעור. ככה זה נמשך כל היום, גם ביום שלמחרת וגם בזה שאחריו. כך שבועיים. ואז התחילו העלבות והשמצות בלי סוף. אף אחת לא רצתה להיות לידי .
בהתחלה ניסיתי להתעלם ועשיתי דברים שאני אוהבת כמו: ציור, עיצוב אופנה, כדורסל וכו’ הייתי תמימה ,חשבתי שהעולם טוב, שזה רק מקרה חד פעמי. אך האמת הייתה נוראה זה היה חרם. כשהבנתי זאת, המילה חרם הדהדה לי בראש כל שאר היום כך: חרם חרם, חרם ,חרם….ככה בלי הפסקה . הפכתי מילדה שמחה שמשחקת תמיד עם חברות, לילדה עצובה בלי ביטחון עצמי.
לאט לאט הבנתי שיש לכל הכיתה דרך לדבר עלי בלי שאני אדע מזה. רק כעבור חודש הילדה הכי שקטה גילתה לי. היא אמרה לי בלי שאף אחד יבחין, שפתחו עלי קבוצת וואטסאפ. הייתי בהלם. לא יצאתי מהחדר ימים שלמים. שיקרתי ואמרתי שאני חולה. כל זה לא עזר כי לבסוף חזרתי לבית הספר. ההעלבות וההשמצות נמשכו אבל נוספו להן הרבצות. באמת רק רציתי להיות במקום שלא יוכלו למצוא אותי. הצוות החינוכי לא תמך בי ולא ניסה לברר איתי מה קרה. הם התנהגו אלי באופן נורא ורק הענישו אותי.
ואז, אחרי חצי שנה של סבל, החליטו מארגנות החרם להראות את פרצופן האמיתי. איילה ונויה פנו אלי ואמרו לי כך: “הנה השמנה והטיפשה של השכבה. את סתם אפסית גמורה ואת לא ראויה למי שפונה אליך, יא מכוערת.” אמרה נויה ואיילה הוסיפה :”נכון אפסית!!!”
הן הלכו להן בצחקוקים עליי. זה היה אחד הימים הנוראים בחיי. לא רציתי לבכות כדי לא להראות להן שהן הצליחו לשבור אותי.
הבית שלי היה מקום המפלט שלי. שמרתי על כל העניין בסוד. ההורים שלי כנראה חשדו, אבל לא שאלו על הנושא הזה. כעבור שלושה חודשים הייתי מוכנה לספר להורים שלי.
והנה אנחנו כאן ,בבית שלי, כשאני מספרת לאמא שלי את הסיפור. אחרי הסיפור הזה אמא שלי אמרה לי שהחליטה שתעביר אותי בית ספר. שמחתי מאוד.
והנה, אני בסוף השנה אעבור לבית ספר החדש .עכשיו ממש טוב לי עם המון חברות וכיף לי .יש לי התחלה חדשה ולא משנה מה יקרה, אני חוזרת להיות ילדה שמחה, עם המון ביטחון עצמי ולב זהב.
