כ”ה בשבט תשפ”ב
חרם זה לא משחק ילדים – רות יעקובי, ג’ בנות
פעם אחת, בבית ספר יסודי בשם “הלב” הצטרפה ילדה חדשה לבית ספר בתחילת שנת הלימודים.
הילדה הייתה ביישנית, עם משקפיים, ולא הכי יפה.
שמה היה אמה.
לאמה לא היו חברות בכיתה, היא לא הצליחה להשתלב והייתה רוב הזמן לבד.
עם הזמן, הייתה ילדה שהתחילה להציק לה. ויום אחד גם אמרה לכל הבנות בכיתה – “בואו נעשה חרם על אמה, אף אחת לא משחקת איתה היום”
וכל הבנות הקשיבו לה ולא שיחקו עם אמה, חוץ משתי ילדות – אמילי ונועה שלא הסכימו לחרם.
ועוד יום מתחיל. ואמה אומרת לאמא שלה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר,. אבל לא סיפרה או שיתפה אותם במה שעובר עליה וההורים שלה שלא הבינו למה היא לא רוצה ללכת – הכריחו אותה ושלחו אותה ללימודים.
עכשיו בואו ננסה להיכנס לראש של אמה ולהבין למה היא מספרת לאבא ואמא?
כי היא מתביישת ועוד מקווה שיהיו לה חברות וחברים, ושזה יעבור.
חזרה לחיים של אמה –
אמה הגיעה לבית הספר, ראו אותה כמה בנות והתחילו להציק לה ולדבר אליה בשפה לא טובה ולצחוק עליה שהיא לא טובה בכלום ולא תצליח בשום דבר. והיא עומדת ונעלבת מאוד.
אמילי ונועה ראו את זה ומיד באו להגן על אמה וסילקו את קבוצת הבנות שהציקה לה ושאלו אותה – “אמה, תרצי לשחק איתנו ? “
לאמה לקח כמה שניות לעכל מה שקרה ושהנה – נועה מציעה לה להיות חברה שלה.
ומאז כל יום אמה שיחקה כל יום וכל הפסקה עם נועה ואמילי והתחילה כבר להיות שמחה, אפילו ששאר הכיתה עדיין הייתה עליה בחרם.
יום אחד, אמילי נועה לא הגיעו לבית הספר ושוב אמה הרגישה בודדה כי אף אחת בכיתה לא שיחקה איתה. היא חזרה הביתה ונכנסה מיד למיטה עם דמעות בעיניים.
ההורים של אמה לא הבינו מה קורה איתה, שאלו אותה מה קרה לה בתקופה האחרונה, אבל אמה , ששאלה את עצמה אם לשתף את ההורים, החליטה לא לשתף ושמרה הכל בבטן.
באחד הימים, שאמילי ונועה שיחקו עם אמה, נועה ראתה שהיא עצובה ושאלה אותה אם שיתפה את ההורים שלה במה שקורה בכיתה. אמה לא ידעה מה להשיב ובדיוק היה צלצול להיכנס לכיתה.
השאלה של נועה גרמה לאמה לחשוב ולבסוף החליטה לספר ולשתף את ההורים שלה שכבר הרבה זמן היא חווה חרם בכיתה.
ההורים שלה היו המומים וכועסים. הם תמכו בה ושאלו אם יש עוד משהו שהיא רוצה לספר, והיא אמרה להם שיש שתי ילדות – נועה ואמילי שהיו לצידה כל הזמן ועזרו לה וזה מאוד ניחם אותה ושימח את הוריה.
ההורים של אמה פנו למורה, שיתפו אותה בכל, המורה דיברה עם הכיתה על חברות ועל כמה שזה מעליב כשעושים חרם ואמה חזרה להרגיש שמחה כי עם הזמן כבר היו לה הרבה חברות וכמובן שאמילי ונועה המשיכו להיות החברות הכי טובות שלה.
המסר שלי מהסיפור הוא שצריך לכבד את החברות ואם יש משהו שמציק לך וגורם לך להיות עצוב – חשוב מאוד לשתף את ההורים שלך כי הם ידעו תמיד איך לעזור.
