לפני חודש וחצי בבוקר שמחת תורה תשפ”ד, הלכו אלפי לוחמים למלחמה. גוטמן המפקד של שלום אח שלי התקשר לאמא שלי והיא לא ענתה כי הטלפון שלה היה מכובה בגלל שהשבת היתה. שניה אחרי זה גוטמן התקשר לאבא שלי ואמא שלי ענתה ואמרה: “גוטמן למה אתה מתקשר באמצע שבת?” גוטמן ענה לה: “אהה… אני מבין שלא שמעת, פרצו 40 מחבלים לישראל. את יכולה לקרא לשלום שיבוא לפלמחים?”
“שלום בבר יוחאי להתקשר אליו?”, אמא שלי התקשרה לשלום והוא לא ענה.
היא התקשרה לאביעד חבר של שלום והוא ענה ואמר: “למה את מתקשרת באמצע שבת זה פיקוח נפש?”.
“תקרא לשלום ותגיד לו שפרצו ארבעים מחבלים לישראל ושיבוא לפלמחים, גוטמן קורא לו”.
מאז כל השבת היינו בפחד ובמוצאי שבת ישר פתחנו טלוויזיה לראות מה קרה.
קראנו את החדשות וגילינו שלא היו 40 מחבלים אלא 3000 מחבלים. וראינו גם שהיה רשום 100 הרוגים , 75 פצועים , 41 נעלמים ו-21 חטופים. אני וכל המשפחה שלי בכינו ופחדנו ואני במיוחד. כשהלכנו לסבא וסבתא ברגל, אני ממש פחדתי וכל שניה אני הסתובבתי לכל הצדדים, כי אני פחדתי שמחבל יבוא. ואז ההורים שלי הרגיעו אותי ואנחנו היינו קצת בפחד כל השבוע.
שבוע אחרי זה קרה נס לאח שלי . אח שלי וחבר שלו נלחמו בעזה. מחבל ראה אותם וזרק רימון והחבר של אח שלי נהרג ואח שלי קפץ איזה 10 מטרים גובה מרוב הבהלה מהרימון, אבל הוא ניצל.
