הכל התחיל בשבת אחת שבה בסך הכל רצינו להגיע לבית הכנסת לחגוג את חג שמחת תורה. אני מאוד אוהבת את החג הזה כי מחלקים שקיות הפתעה ורוקדים עם התורה ויש ממש שמחה גדולה בבית הכנסת. נורא התרגשתי לקראת ההגעה לבית הכנסת.
בדרכנו לבית הכנסת, הדרך הייתה ארוכה מאוד כי לא מזמן עברנו לשכונה חדשה, היא כל כך רחוקה מהכל… אבל החלטנו ללכת כי רצינו לחגוג עם כל החברים והמשפחה.
הלכנו ביחד עם אמא , אני וכל האחים שלי.
חוץ מדורי, אחי הקטן שהלך מוקדם עם אבא שלי להספיק את התפילה מההתחלה.
אבל הדרך הייתה מוזרה, השכונות היו ריקות, הכבישים היו שקטים יותר מתמיד.
ולפתע רכב עם חייל באוטו עצר לידנו ודיבר עם אמא בבהלה רבה, הוא אמר משפטים מוזרים, “תברחו, תמהרו, יש מלחמה בדרום, הרוגים בכל מקום, תברחו תברחו…”
אני עוד צוהלת ושמחה רוכבת על הגלגליות שלי במהירות ובכיף…ולא הבנתי מה קורה. למה אמא פתאום נעצרה, למה הפנים שלה מבוהלת ולמה התחלנו לצעוד במהירות יותר.
הדבר הנוסף שהיה מוזר, פתאום אבא שלי הופיע מולנו, הוא הגיע באמצע התפילה.
“למה באת?!” שאלתי את אבא מופתעת.
אבא הסביר לי במילים קצרות שהמצב קשה. הלכנו במהירות לבית הכנסת.
התפילה הייתה קצרה, פחות שמחה מתמיד. כן חלקו לילדים שקיות הפתעה אבל משהו סביב היה ממש מוזר ולא רגיל…
הפנים של כולם היו נראים עצובים.
אחרי התפילה הלכנו במהירות לסבתא שלי, לארוחת החג.
תמיד אצל סבתא שלי הארוחות חגיגיות והאוכל כל כך טעים
הפעם הכל היה שונה. אכלנו במהירות וכולם היו נראים עצובים.
דוד שלי כבר נסע עם האוטו לצבא כי ככה אמרו לו בטלפון, אחר כך עוד דוד שלי יצא עם האוטו לצבא.
וגם… תמיד אני ובני הדודים שלי הולכים ל’מחנה’ שלנו ליד הבית של סבתא אבל הפעם ההורים לא הסכימו לנו ללכת. הייתה תחושה מוזרה .. לא הבנתי מה קורה.
כשיצא החג, אמא ארגנה תיקים.
ותוך כמה שעות, עזבנו את הבית. נסענו לדודים בחריש.
לא ידענו לכמה זמן. לא ידענו מה קורה.
האמת שלא לקחתי איתי את כל הדברים האישיים שלי, לא את המשחקים ולא את האיפור שאני אוהבת… כלום, פשוט יצאתי ככה מהבית שלי.
לא ידעתי שבעצם לא אהיה בבית תקופה כל כך ארוכה….
110 יום שאני לא בבית שלי
מאז אבא משתדל להביא לי כל פעם שהוא נוסע עוד משחק ועוד חפץ שמזכיר לי את הבית שלי
אבל האמת שאני הכי מתעגעגעת לבית שלי. לחברות.
ואת הבית והחברות כרגע איי אפשר להביא….
מתפללת שנחזור לבית בשלום ושעם ישראל יהיו בריאים וינצחו.
