חרבות ברזל
בליל שמחת תורה, התארחנו אצל סבא וסבתא בקיבוץ שבעוטף עזה יחד עם הדודים.
אני (אליה) יובל ויונתן “חבורת ההרפתקאות”, כל פעם שאנחנו ביחד אנחנו חושבים על “משימת העל”. אחרי ארוחת החג הלכנו לחגוג את חג מתן תורה ברקע שמענו מוזיקה רועשת, הסתקרנו מאוד מאיפה המוזיקה? אבל זה היה מחוץ לקיבוץ ואסור היה לצאת משערי הקיבוץ .
הלכנו לישון, אני יובל ויונתן החלטנו שעלינו לחקור מה המקור לרעש. יונתן שאל: “אולי יש שם חייזרים? חייבים לגלות”. “אבל איך נצא משערי הקיבוץ?” שאל יונתן. נרדמנו יחד עם התעלומה. ובחמש לפנות בוקר העיר אותנו יובל ולחש שחייבים לצאת למשימה. “קומו! בואו נלך לחקור מה מקור “הרעש”. אני, יובל ויונתן התארגנו. לקחנו תיק עם חבל, מקלות ומים ויצאנו להרפתקה חדשה. התרגשתי מאוד כי זו הייתה ההרפתקה הראשונה שלי אצל סבא וסבתא.
יצאנו בדרך סודית מהקיבוץ והתחלנו ללכת לכיוון הרעש. אחרי עשר דקות של הליכה הגענו וגילינו שזו מסיבה, אבל שונה מכל מה שראינו, היו מלא אנשים צעירים ומבוגרים, חברים ומשפחות וכולם שמחים וצוחקים. ידענו שאנחנו ילדים ואסור לנו להיות כאן. יובל החליט שנסתתר בתוך שיח, אולם לפתע תפס אותנו אדם גדול וחסון ואמר: “ילדים מה אתם עושים פה?”. לא ידענו מה לומר, אבל לפני שהספקנו לחשוב על תירוץ, שמענו מלא זיקוקים בשמיים. חשבנו וואוו…. איזו מסיבה מגניבה רק לא הבנו למה האיש ברח וכל האנשים רצים מסביב. פתאום שמענו רעש של אופנועים וג’יפים, ראינו אנשים עם מסכות ירוקות ורובים ענקיים. הם התחילו להתקרב ולירות לכל עבר. אנשים התחילו לברוח ולצעוק. אמרתי ליובל ויונתן שהמסיבה כבר לא מגניבה, אבל יובל אמר: “למה? זה ממש כמו במשחק המחשב”. ויונתן ענה: “נכון! רק שכאן ה-game over אמיתי”.
החלטנו לברוח לשיח מרוחק יותר ורצנו יחד עם עוד הרבה אנשים. יובל עדיין לא הבין מה קורה והחליט לצאת למשימת העל ולעזור לאנשים.
בהתחלה חשבנו שיובל אחרינו, אבל כשהבנו שהוא הלך לעזור לאנשים זה היה מאוחר מידי, אז המשכנו לרוץ.
אני ויונתן לא ידענו לאן כל האנשים רצים, אבל רצנו איתם בכל זאת. אחרי כמה דקות מתישות של ריצה, יונתן אמר לי שאין לו כוח לרוץ יותר, אבל לא ידעתי מה להגיד לו. חשבתי שאני חייב להגיד איזה משפט השראה שיגרום לו להמשיך לרוץ, אבל לא היה לי רעיון, וגם לא היה לי זמן לחשוב על משפט, אז לא עניתי, בתקווה שהוא ימשיך לרוץ אחרי. פתאום כולם נעצרו ונכנסו למקלט. אני ויונתן נכנסו אחריהם וכולם מתנשפים, מותשים ולחוצים.
בזמן הזה יובל רץ לכיוון השני הוא ראה מלא אנשים רצים צפונה וחייך חיוך קטן הוא חשב שהוא “גיבור על”. יובל ראה את המחבלים, אך המחבלים לא ראו אותו מכיוון שהוא הסתתר, ממסתורו הוא ראה טנדר עמוס באנשים, הוא הבין שהוא חייב להציל אותם אבל לא ידע איך. פתאום צץ לו רעיון, הוא שלף את המקל מהתיק והחל לרדוף אחר הטנדר, במטרה לעזור. אבל הטנדר היה מהיר מדי ולכן הוא לא הספיק להגיע אליהם. לפתע הוא ראה כניסה למקלט חשוך ונכנס אליו. הוא הרגיש עצוב שלא עמד ב”משימת העל” ולא הצליח לעזור. במקלט יובל ראה הרבה אנשים וביניהם אני ויונתן. יובל סיפר מה הוא ניסה לעשות, הסתקרנו מאוד מהסיפור שלו עד כדי כך ששכחנו לכעוס עליו שנפרד מאיתנו.
בזמן שיובל דיבר הרגשתי בתוכי הקלה על כך שכולנו שוב ביחד. לפתע נשמעה זעקה “מחבלים….” נבהלתי נוראה והרגשתי שיד הונחה על כתפי, שמעתי קול קורא בשמי “אליה…. אליה…. קום השעה כבר עשר בבוקר”. התעוררתי בבהלה וגיליתי שכל זה היה רק חלום. שמחתי וסיפרתי לאמא ואבא על החלום. הם צחקו ואמרו שראיתי כל כך הרבה חדשות מאז תחילת המלחמה שאני כבר חולם על זה, וכדאי שאתעסק בדברים שמתאימים לילדים. סיפרתי ליובל ויונתן על החלום וגם הם צחקו. עשיתי להם חשק להרפתקה חדשה.
