חסיד אומות העולם
הם בבטן האדמה, בחצר של גוי, גוי שהוא חסיד אומות העולם.
חייהם נתונים בסכנה, מסתתרים, רעבים, חסרי אונים, שמונה עשרה נפשות וצפוף… אבל הם לא יכולים להתלונן, כי בחוץ- מלחמה, מיליוני יהודים מתים…
נורא בחוץ. אבל בפנים, כשהגוי שומר עליך מכסה את פתח הבור בשלג ומביא מעט אוכל- אתה במצב הכי טוב.
הכל התחיל לפני יותר משמונים שנה, הגרמנים כבשו את פולין והשליטו רוע- רעב, עוני, פחד, מוות. סבא דוד וסבתא חיה, היו זוג צעיר שגר בלובלין. במהלך המלחמה, נולדו שני ילדים- יהושע ושנה לאחר מכן- משה. יהושע היה סבי, שלא הכרתי…
לאחר שנכנסו לגטו, נשלח האב הצעיר- סבא דוד ,לעבודות פרך. יום אחד חזר לגטו, אמר לאשתו- שאין לו כח יותר… יום לאחר מכן הלך וכבר לא חזר משם יותר.
מה סבתא חיה הרגישה? צער ויגון שבעלה מת…חוסר ודאות… איך מרגישים במצב כזה?! אישה צעירה לבדה עם שני תינוקות, מה עושים? הסיפור הזה קצת שונה. יום אחד נכנס לחדר בו הייתה חייל נאצי שאמר לה לצאת, אוספים את היהודים. היא לא הסכימה והתחננה על נפשה. הוא הסתובב וטרק את הדלת. באותו הלילה החליטה לא להישאר שם יותר, היא זכרה שיש מחבוא בו מסתתרת חלק מהמשפחה- בכפר נידח, מרחק שמונים ק”מ. הם יצאו למסע בלילות, חלק מהדרך ברגל, חלק על עגלה שהשיגה וגם על רפסודה בנהר גדול שהיה בדרך- המסע היה קשה כל כך, מחזיקה על ידיה שני תינוקות, ללא אוכל, בקור… בשלב זה אף בקשה מה’ שיטביע אותם… לשמחתי- ה’ לא ענה לבקשתה…
לבסוף הגיעו שלושתם. היא מצאה את בני משפחתה מסתתרים בבור בחצר של גוי… בתוך הבור כבר שמונה עשרה נפשות וקשה.
כשאתה בבור-אתה חייב אוורור, בני המשפחה קבעו שכל פעם שולחים חצי מיושבי הבור להתאוורר בחוץ, ביער הסמוך. פעם אחת, יצאו לאוורור כמה בני משפחה עם אח של סבי, סבי חיכה בבור לתורו, אחיו כבר הופיע בפתח לפני כולם להחליפו, לפתע, נשמעו זעקות… מיד לאחר שאחיו עזב את הקבוצה ביער, התנפלו פולנים על בני המשפחה שעוד שהו שם ורצחו אותם. סבי ואחיו ניצלו ביחד עם אימם, נס, אחד מהניסים הרבים שהצילו אותם במהלך המלחמה.
והנה עברו להם השנים והמלחמה נגמרה, סבי- סבא יהושע, סיפר שהוא זוכר את הרגע בו הציץ חייל רוסי לתוך הבור והיה בהלם.
לאחר כמה שנים בהם סבתא חיה עם שני הילדים- היו במחנה עקורים, סבתא חיה התחתנה עם אריה והם עלו לארץ, גם בארץ לא היה להם קל, עם זאת, סבי גדל לתפארת, למד ונהיה לפרופסור להיסטוריה, התחתן וגידל משפחה גדולה- ארבעה בנים ובת. הקטן הוא אבי. לאחר שעלה מסך הברזל, סבי נסע שוב לפולין, לחפש את הגוי שהציל את חייהם, הוא לא מצא אותו, אבל כשדיבר עם זקנות הכפר הם סיפרו לו שבסוף המלחמה הן ראו אמא וילדים עם בטן נפוחה מרעב… סבי ענה להן “זה הייתי אני…”
היום, יש אנשים, אחים שלנו שברגעים אלו ממש נמצאים בבור, כנראה שאין גוי שעוזר להם כמו שהיה לסבי… ואנחנו מתפללים לשובם.
כשאני מסתכלת על התקופה בה אנו חיים, אני מבינה שאפילו שחווינו חוויה דומה לחווית השואה אותה חווה סבי ז”ל, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, אנחנו לא נתונים לחסדי הגויים שסביבנו, אנחנו לא חסרי אונים. יש לנו הרבה קשיים אך יש לנו גם תקווה גדולה. “עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים”
