שמעתי רעשים מוזרים וכבר שכבתי בתוך המיטה.
“אמא???” “אמא, איפה את? בואי לחדר שלי מהר, אני לא מצליח להירדם”
“מה יש יוני שלי? הכול בסדר?”
“כן אמא.. בעצם לא כל כך, זאת אומרת.. שמעתי רעשים מוזרים מהחלון”.
“הכול בסדר חמודי, יש קצת רוחות היום. תחזור לישון. ליל מנוחה.
“לילה טוב אמא, אני אקרא עוד כמה ספרים.
אני לא מצליח להירדם וגם קצת קר לי בכפות הרגליים. אמא שלי תמיד אומרת לי שכשקר ברגליים, קר בכל הגוף. והיא כרגיל צודקת.
אני מנסה לקרוא ספרים, אפילו ספרים משעממים, ואני עדיין לא מצליח להירדם, אפילו שמחר חופש חנוכה ולא צריך לקום מוקדם לבית הספר.
טוב, עוד סיפור אחרון ודי.
קמתי בבוקר בהרגשה מוזרה. חלמתי חלום, אבל לא חלום רגיל, לא חלום שמח, לא חלום עצוב או אפילו מפחיד. פשוט חלום קצת אחר, מעט מוזר.
חלמתי שאנשים שאני לא מכיר לוקחים אותי ואני לא יודע לאן. ואני לא יודע בכלל אם אני אוהב את אותם האנשים או שונא אותם או אפילו מחבב. אני לא זוכר אפילו איך הם נראו.
אני רק זוכר שהם לקחו אותי לתחנת הרכבת והיו שם עוד הרבה מאוד אנשים. חלקם נראו מאוד עצובים, עייפים וגם רעבים. הרבה מהם היו ילדים כמוני, שהיו שם עם אנשים שאני לא יודע אם הם משפחה או חברים או אולי הם לא מכירים כלל אחד את השני.
וגם אני הייתי שם איתם, עם האנשים שאני כלל לא מכיר או אוהב, או מחבב. וגם לי נהיה קצת עצוב פתאום וגם קצת קר ונהייתי רעב. והרגשתי שאני מתגעגע לאמא ואבא שלי ואפילו לריב עם ירון אח שלי. אפילו אליו התגעגעתי. ורציתי שמישהו יחזיק לי את היד ויאמר לי שהכול בסדר וזה רק חלום ותכף אימא בטח תעיר אותי לבית הספר. רציתי שילטפו אותי, שיקריאו לי סיפור שירגיע אותי, אבל זה עדיין לא קרה.
ילד בגילי הרי לא אמור להסתובב לבד בתחנת הרכבת ועוד עם אנשים זרים.
פתאום, הרכבת עצרה ואמרו לכל הנוסעים לרדת.
ירדנו מהרכבת ופשוט הלכנו והלכנו עד שכאבו לי הרגליים וגם כאב לי קצת הראש והרגשתי שהגוף שלי חלש. והיה מאוד קר. קור חודר כמו של שלג.
עצרנו לרגע. ואיש אחד גבוה, שאני אותו אני לא מכיר, נתן לי לשתות קצת מים אפילו שלא ביקשתי, אבל באמת הייתי צמא מאוד. האיש טפח לי על השכם וחייך אליי. הרגשתי קצת טוב יותר.
“יוני…..יוני..?!!!” אתה תאחר לבית הספר”
פתאום שמעתי את קולה של אימא שלי וכל כך התגעגעתי אליה.
“אבל אמא, אין בית ספר היום, הרי יום חופש חנוכה”
“יוני, מתוק אתה נראה קצת מבולבל. הכול בסדר? חלמת חלום? “
“כן, אמא, חלמתי חלום אבל חלום לא רגיל, חלום מוזר קצת”
“החלום היה מפחיד?”
“לא ממש מפחיד. פשוט חלום לא כמו כל החלומות”.
“איזה מזל שזה היה רק חלום ולא באמת יוני שלי. ועכשיו, תקום בבקשה ליטול ידיים ותתארגן לבית הספר. אבא עוד מעט יחזור מתפילת שחרית וייקח אותך.
“אמא, לאן אבא ייקח אותי?”
“מה יש לך היום יוני שלי? אבא ייקח אותך לבית הספר ונחזיר אותך מוקדם. היום יום קצר”
“ויוני, אל תשכח, היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אתה צריך ללבוש חולצה לבנה”.
סוף
