היו הייתה ילדה קטנה ושמה ניצן. ניצן רצתה מאוד להיות בחוג התעמלות אבל פחדה שהיא לא תצליח לעשות את כל התרגילים שעושים שם, היא ידעה מה עושים בחוג כי אחותה נטע בחוג והיא רואה כמעט כל יום שלישי את כל הדברים שנראים קשים, או שהם באמת קשים. אז ניצן לא סיפרה לאף אחד שהיא חוששת מהחוג, אבל אמא שלה ידעה שניצן רוצה מאוד להיות בחוג התעמלות אז היא ניגשה אליה למיטה בערב ואמרה לה: “ניצני את פנויה?”, “כן, למה?” שאלה ניצן, “אני רוצה לדבר איתך” אמרה אמא. “או קיי” ענתה ניצן. “ניצני, זה נכון שאת רוצה להיות בחוג התעמלות?” “כן” ענתה ניצן”. “אז למה את לא אומרת לי או לאבא או לנטע?” שאלה אמא בפליאה, “כי אתם תרשמו אותי בלי לשאול”, “למה שנעשה את זה בלי לשאול אותך? אנחנו בחיים לא נעשה דבר כזה” אמרה אמא. ”מבטיחה?” שאלה ניצן, “כן” ענתה אמא, “לילה טוב מותק”, “לילה טוב אמוש”. ניצן חשבה לעצמה, למה אני לא מספרת לאמא או לאבא? הם יכולים לעזור לי, אני אגיד להם מחר בבוקר.
“בוקר טוב” אמרה אמא, ניצן הלכה לצחצח שינים ולהתלבש ואז בארוחת בוקר ניצן נזכרה במה שאמרה לעצמה בלילה וקראה ”אמא, אבא” “מה?” הם ענו, “אני רוצה מאוד להיות בחוג התעמלות”, “באמת” אמרה אמא “כן, באמת” ענתה ניצן. אני אחפש חוג לגילך וכשתחזרי הביתה אני אגיד לך בעזרת ה'” “יש” אמרה ניצן “היה עוד משהו שרציתי להגיד לך” אמרה אמא “את הולכת עם נטע לבית הספר וגם חוזרת איתה”, “בסדר” ענתה ניצן. “נו ניצן, את באה?” צעקה נטע “אני באה” אמרה ניצן, “ביי, מותק” אמרה אמא, “ביי אמוש, ביי אבוש” אמרה ניצן; “נו, את באה?” צרחה נטע, “אני באה” קראה. “נטע נחשי מה?”, “מה?” אמרה נטע, “אני אולי אהיה בחוג התעמלות” אמרה ניצן. “כל הכבוד!” ענתה נטע “טוב, ביי”, “ביי” ענתה ניצן.
“היי ניצן” צעקה שיר החברה הכי טובה של ניצן, “היי שיר” ענתה ניצן, “נחשי מה?”, “מה?” ענתה שיר, “אולי אני אצטרף לחוג התעמלות שאת הולכת אליו היום” אמרה ניצן, “יש” צעקה שיר, “סוף סוף תהיה לי חברה בחוג. לא סתם חברה אלא החברה הכי טובה שלי”. גלין גלין, הצלצול של בית הספר סימן לחזור לכיתה. בכיתה מחכה לה המורה, “בוקר טוב המורה” אמרה ניצן, “בוקר טוב ניצן” ענתה המורה. “המורה, אולי אני הולכת לחוג התעמלות היום” אמרה ניצן, “וואו.” אמרה המורה, “תספרי לי מחר איך היה” אמרה המורה.
“בוקר טוב לכולם” אמרה המורה. בכיתה לימדה המורה תורה ותפילה ובלי לשים לב פתאום הגיעה הפסקת עשר. בכל הפסקה ניצן הולכת למקום סודי. “גלין גלין” צלצל פעמון בית הספר, ניצן חזרה לכיתה. המורה לימדה שיעור תקופה ושפה והייתה עוד הפסקה והסתיים היום. נטע חיכתה לניצן ליד השער, הן הלכו הביתה. “אמא, יש לי חוג היום?”, “כן, היום בשתיים”; “יופי!” שמחה ניצן. כעבור שעתיים ניצן הלכה לחוג ופגשה שם את שיר חברתה הטובה. ניצן נהנתה מאד בחוג ושמחה שנרשמה אליו והתגברה על הפחד. כעבור כמה שיעורים היא אפילו ידעה לעשות גלגלון ועוד תרגילים שנראו פעם מאד מסובכים. מסקנה לסיום, לא לפחד לעשות דברים שאוהבים.
