חד קרן ללא קרן
ביום חמישי חזרתי מבית הספר עייפה וקצת רעבה. הנחתי את התיק ליד הדלת וחיפשתי משהו לאכול. הייתי ממש עייפה מהלימודים ומהשיעורים וגם קצת עצבנית כי לא מצאתי את הספר שקיוויתי לקרוא בדרך הביתה. פתאום אמא קראה לי בחדר הסלון ואמרה לי שיש לי היום תור לרופאת שיניים. ברגע שהיא אמרה את זה ממש פחדתי, אני ממש מפחדת מרופאת שיניים, כי תמיד נדמה לי שיכאב לי, ואני לא אוהבת את הרעש של הכלים והכיסאות שנעים כל הזמן.
ישבתי על הספה וניסיתי לחשוב איך להתחמק מהביקור, אבל ידעתי שאין ברירה. אבא, שראה שאני כל כך לחוצה ומפחדת, חייך והציע שאקח איתי את הבובה האהובה שלי – חד־קרן ורודה ויפה עם קרן נוצצת. הבובה הזאת תמיד מרגיעה אותי. היא רכה ונעימה והיא תמיד איתי כמעט לכל מקום – גם כשאני ישנה וגם כשאני יוצאת לטיול קצר.
השעה התקרבה ל־14:00 והתחלנו להתארגן לצאת. הלב שלי דפק חזק, הידיים שלי רעדו ומרוב פחד שכחתי לגמרי לקחת את הבובה שלי. רק כשכבר היינו בדרך נזכרתי בזה, אבל כבר היה מאוחר מדי לחזור. הרגשתי קצת עצובה ומבוהלת, כי ידעתי שאחותי הקטנה נשארה בבית והיא לפעמים משחקת קצת חזק עם הבובות שלי ופחדתי שתקרע את החד־קרן שלי.
במהלך הביקור אצל רופאת השיניים ניסיתי להיות אמיצה. ישבתי על הכיסא, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וחשבתי על החד־קרן שלי שמחכה לי בבית. ניסיתי לדמיין אותה מחייכת אלי ומרגיעה אותי. כל הזמן עבר לי בראש שאחותי הקטנה נשארה בבית ופחדתי שהיא תיגע בבובה ותקרע אותה. זה מאוד הלחיץ אותי ומצאתי את עצמי סוגרת את הידיים חזק כדי לדמיין שהכל בסדר.
אחרי שסיימנו אצל רופאת השיניים סוף סוף חזרנו הביתה. ברגע שנכנסנו, אפילו לא הורדתי נעליים – רצתי ישר לחדר שלי ושאלתי את אמא בקול מודאג אם אחותי קרעה לי את החד־קרן. אמא הסתכלה עלי בעצב ואמרה לי שאחותי לא קרעה את כל הבובה, אבל כן קרעה לה את הקרן. הסתכלתי על החד־קרן שלי וראיתי שהיא באמת בלי קרן. כמעט בכיתי, כי הקרן הייתה הדבר הכי מיוחד בה.
אחר כך אמא חיבקה אותי חזק ואמרה שגם בלי קרן, החד־קרן שלי עדיין יפה ומיוחדת, בדיוק כמוני. היא הסבירה לי שהיופי האמיתי שלה לא תלוי בקרן, אלא בלב שלה ובכל מה שהיא מסמלת. בסוף הדבקנו לה קרן חדשה מקרטון ונצנצים וגם קישטנו אותה בכמה מדבקות נוצצות. היא יצאה אפילו יותר יפה ומיוחדת מקודם ואני שמחתי כל כך. מאז אני קוראת לה: חד־קרן שאין לה קרן – אבל יש לה לב גדול.
מאז אותו יום, כשאני רואה את החד־קרן שלי, אני חושבת על זה שלפעמים גם כשמשהו נשבר או הולך לאיבוד, אפשר תמיד להוסיף משהו חדש וליצור משהו יפה אפילו יותר. והחד־קרן שלי תמיד מזכירה לי להיות אמיצה, אפילו כשאני קצת מפחדת, וגם לזכור שלהיות יפה ומיוחדת זה הרבה יותר מסתם דברים.
