רוני ושוהם הלכו לחוג שחיה הן ראו חד קרן.
רוני ושוהם התפעלו נורא מהצבע היפה של החד קרן.
“וואו איזה צבע יפה וגם הצורה שלה יפה מאוד”, אמרה שוהם לרוני.
“נכון איזה מהמם”, הסכימה איתה רוני.
רוני ושוהם הגיעו לחוג שחיה וסיפרו למורה סיון, המורה של חוג שחיה, שהן ראו חד קרן.
המורה התפעלה מאוד ואמרה: “בואו נתחיל את החוג שחיה ושתלכו הביתה אני אבוא איתכן ואראה.
הבנות סיימו את החוג שחייה, והמורה, שוהם ורוני הלכו.
פתאום שלושתם ראו את חד הקרן.
כשהמורה ראתה את חד קרן, היא התפעלה עד כדי כך שהיא בכתה, וזלגו דמעות מעינה.
הבנות הרגיעו אותה וכל אחת הלכה לבית שלה, וספרה למשפחתה את כל מה שקרה.
למחרת האימהות שלחו הודעות לכל הישוב, וכולם הלכו לראות את החד קרן.
פתאום, החד קרן נעלם וכל הישוב אמר: “אתם סתם מקשקשים! אין פה חד קרן!”
“פעם הבאה לא נבוא” ופתאום שכל הישוב כמעט הלך, החד קרן חזר.
רוני ושוהם אמרו: “הנה, הנה החד קרן!” כל הישוב הסתכל פעם אחרונה לאחור.
ופתאום, הם ראו את החד קרן, ואמרו: “סליחה, אם פגענו בכם, אתן צודקות, יש חד קרן בישוב.”
“האם אתן סולחות לנו?” “כן” אמרו רוני, שוהם ומשפחתן.
ומאז כל הישוב מאמין לרוני ושוהם.
והן דואגות, מאכילות, עוזרות ומלטפות את החד קרן, ופעם בכמה ימים, הן מביאות את החד קרן לחוג או לבית הספר.
כל בית הספר ליטף, התלהב ושואל: “של מי החד קרן?”, וכל פעם רוני ושוהם עונות להם:
“זוהי החד קרן שלנו!” וילדי בית הספר היו עונים להן: “איזה כיף לכן!” והן היו עונות: “תודה
רבה, מקוות שתימצאו גם חד קרן!”.
