באחד הקיבוצים בצפון הארץ , גרה ילדה ושמה נועה . היא ומשפחתה הקטנה עברו לגור במקום החדש הזה ממש לפני חודשים בודדים מהעיר הגדולה במרכז . נועה התחילה ללמוד בבית ספר חדש . למרות שהיתה ילדה מאוד חברותית , חכמה ועצמאית , עדיין לא הספיקה להתחבר ממש לילדים מהכיתה . ביום הולדת 9 , היא ביקשה מההורים למתנה כלב . הורים של נועה לא כל כך התלהבו מהרעיון כי כלב זה אחריות , צריך לצאת איתו לטיולים , הוא דורש תשומת לב רבה אך נועה הבטיחה שהיא תטפל בו כמו שצריך.והשמחה היתה רבה שאכן קיבלה את המתנה הרצויה . גור קטן וחמוד בן חודשיים שהיה נראה כמו כדור צמר ושמו פונץ’. הם נהיו חברים טובים , אכלו ביחד , ישנו ביחד ובילו רוב היום ביחד . אחרי זמן מה , נועה הכירה חברות חדשות שאיתן היתה מבלה הרבה זמן לאחר בית הספר. כבר לא היה לה מספיק זמן לפונץ’ . הוא תמיד היה מחכה לה בפתח הבית עם כדור , בתקווה שהיא תחזור מבית הספר ותשחק איתו , אך נועה היתה עסוקה בדברים אחרים כמו הכנת שיעורי בית , חוגים ובילוי עם חברות ולא שמה לב אליו . פונץ’ היה מאוד עצוב .
יום אחד חורפי וגשום , נועה היתה צריכה לצאת עם פונץ’ לטיול . אמא ביקשה ממנה לא להתרחק מהבית ולחזור במהרה . שתי דקות לאחר שהם יצאו , פונץ’ ראה חתול והתחיל לרוץ אחריו . נועה צעקה לו “פונץ’ , פונץ’ , בוא ….” אך הוא לא שמע והמשיך לרוץ . נועה פחדה שהוא יברח . היא התחילה לרוץ אחריו ולא שמה לב שהיא ממש התרחקה מהבית והגיעה לפרדס. הגשם התחזק וכבר היה לה קשה לרוץ . פתאום היא נתקלה בסלע , נפלה וקיבלה מכה חזקה ברגל . פונץ’ כבר נאצר ואפשר היה לחזור הביתה אך נועה לא הצליחה לקום , כנראה שהמכה שקיבלה היתה רצינית . נועה התחילה לבכות מהכאב ומהפחד שלא ימצאו אותה . פונץ’ הרגיש שמשהו לא בסדר . הוא ניסה למשוך לנועה ביד ולעזור לה לקום אך ללא הצלחה . הוא רץ סביבה ונבח מדאגה, רק שזה לא עזר כי לא היתה נפש חיה בחוץ ואף אחד לא שמע אותם . היא ניסתה לקום עוד פעם אבל שוב לא הצליחה , הרגל כאבה לה מאוד . פונץ’ התיישב לידה , הסתכל אליה עם עיניים עצובות ופתאום יסתובב והתחיל לרוץ . נועה נבהלה עוד יותר “פונץ’ , פונץ’ ” – היא צעקה בכל הכוח “תחזור מיד” . פונץ’ לא שמע בקולה , הוא היה כבר רחוק . הוא רץ לכיוון הבית . הגיע לפתח הדלת והתחיל לנבוח הכי חזק שיכל . אמא של נועה בדיוק הכינה את ארוחת הערב כששמע את הנביחות של פונץ’ . היא פתחה את הדלת ומאוד הופתעה לראות את פונץ’ לבד . “איפה נועה”- היא שאלה . רק שפונץ’ לא ידע לענות לה . הוא קפץ אליה ולא הפסיק לנבוח , משך לה בשרוול החולצה . אמא של נועה מיד הבינה שמשהו לא בסדר , משהו קרה לנועה . היא קרה לבעלה (אבא של נועה) , הם שמו מעילים , מגפיים ויצאו אחרי פונץ’. הוא רץ כל כך מהר שהם בקושי הספיקו אחריו.
בינתיים הגשם הפסיק , יצא השמש והיתה ראות טובה. תכף ומיד הורים של נועה הבחינו במשהו אדום בין העצים. זה היה מעיל של נועה. אמא ואבא מיהרו להגיע אליה. כמה היא היתה מאושרת כשראתה אותם . “את בסדר?” – שאלה אותה אמא עם דמעות בעיניים . “עכשיו כן” – ענתה נועה. אבא הרים אותה והם התקדמו לכיוון הבית . פונץ’ צעד לצידם עם ראש מורם , גהה בעצמו. אמא התקשרה לשכנה ורד , שהיתה אחות בקופת חולים שתבוא לראות את נועה , את המכה שקיבלה ברגל . למזלה של נועה , המכה לא היתה רצינית מידי . ורד האחות חבשה לה את הרגל ואמרה לנוח . כשנרגעו כל העניינים , פתאום נועה שמה לב לפונץ’ ששכב בפינה בשקט. היא קראה לו לבוא אליה , חיבקה אותו חזק . “אמא ואבא” – אמרה נועה “זה פונץ’ שהציל אותי , אם לא הוא , איך הייתם מוצאים אותי אי שם בפרדס ?”. “נכון ” – אמר אבא , “הוא גיבור שלנו”. “חבר אמת” – הצטרפה אמא . כולם צחקו וליטפו את פונץ’.
אחרי כמה ימים נועה חזרה לבית הספר . באותו יום היא לקחה איתה את פונצ’ כדי לספר לחברים בכיתה את הסיפור שלה ולהראות להם את הגיבור שלה , חבר אמת.
מאז נועה תמיד דואגת שהצלחת של פונץ’ תהיה מלאה ושהוא יצא לטיול בזמן וגם מקדישה כל יום זמן למשחק איתו.
