קטע ביומן של אנג’ל :
‘היי, זאת שוב אני, חזרתי, סוף סוף, אחרי הרבה זמן שלא כתבתי.
כמה זמן עבר? חודש? שלושה? שבעה?
כבר הפסקתי לספור.
אחרי התאונה, במשך חודשים הייתי בבית החולים, ואחר כך לא היה לי כוח או זמן לכתוב.
אז… נחזור למה שבעצם קרה.
-אנגל-
“היי, מלאכית קטנה, מה את עושה פה?” שאל בחור שעבר לידי בבית הספר.
לא הנדתי עפעף. אחרי מות אבי, אף אחד לא הצליח לחדור את חומות ההגנה שלי, לא רציתי להיפגע שוב.
כשהייתי בת חצי שנה, אמי נפטרה מסרטן.
עכשיו, בגיל חמש עשרה וחצי, אימצה אותי משפחה שלא זכתה לילדים.
הרגשתי את ההפסקות נמשכות נצח, ורק חיכיתי לסוף היום.
סוף יום הגיע, ויצאתי במהירות משטח בית הספר.
בדיוק כשהתחלתי לחצות, הגיח ג’יפ במהירות לכיווני, ודרס אותי.
ראייתי היטשטשה והתעלפתי.
-כעבור כמה שעות-
התעוררתי מצפצופים חסרי מעצורים.
ניסיתי להרים את ראשי, וגיליתי כי זה בלתי אפשרי, כי ראשי כנראה היה מחובר למשענת.
“איפה אני?” שאלתי.. לא זיהיתי את קולי. הוא נעשה עבה וצרוד, כאילו לא דיברתי ימים שלמים.
מישהי נכנסה לחדר, מלווה בגבר גבוה, שנראה בן תשע עשרה לכל היותר.
היא הסתכלה לכיווני, ראתה שאני ערה, ומיהרה אליי.
“את ערה,” אמרה. קולה היה מתוק ומלא רכות.
הנהנתי בכבדות.
“איפה אני?” שאלתי שוב.
“בית חולים, נפצעת קשה,” אמרה בעצב.
כמו שכבר ניחשתי. בית חולים. כמה שאני שונאת את המקום הזה.
“כמה זמן?” הצלחתי למלמל.
“ארבעה חודשים,” התערב האיש .”כבר חשבנו שלא תצאי מזה.”
ארבעה חודשים???? הרגשתי כאילו עברו בסך הכול כמה שעות!!!
“ל..לא, ל..א ה..גיוני,” הצלחתי לגמגם.
הוא הנהן.
“מי אתה?” שאלתי.
“שמי טד,” אמר, והגיש את ידו ללחיצה, כנראה מתוך הרגל.
לא לחצתי אותה. לא מחוסר נימוס, פשוט ידיי היו מחוברות למכונה.
חייכתי חיוך מתנצל.
“אה, סליחה,” מלמל.
גיחכתי. “אני אנג’ל,” אמרתי, והסתכלתי לכיוון הרופאה הנחמדה.
“אָנַה,” חייכה.
-כמה ימים מאוחר יותר-
מישהו דפק על דלת חדרי. “כן?” שאלתי.
דוד, הילד מהשכבה שלי, נכנס.
“היי,” מלמל במבוכה.
לדעתי הוא היחיד שאני באמת זוכרת איך קוראים לו, כנראה כי עניין אותי קצת.
“היי,” החזרתי.
הוא מלמל משהו בשקט.
“מה אמרת?” שאלתי.
“שמעתי שקרה לך משהו, רציתי לבדוק אם את בסדר.” הוא התקדם כמה צעדים לכיווני.
“סתם תאונה קטנה…” אמרתי.
“קטנה? את מעזה לקרא לזה קטנה??? את כבר כמה חודשים לא מגיעה לבית הספר, ועוד אומרת לי זאת תאונה קטנה??” אמר בכעס בלתי נשלט. דמעות עמדו בעיניו הכחולות כאוקיינוס, שהביטו הישר דרכי, ואל עייני הסגלגלות כחלחלות.
לא עניתי. נשארתי ללא מילים בפעם הראשונה בחיי.
“מה אתה רוצה?” שאלתי בשקט.
דמעה חמה זלגה על לחייו. קמתי על רגליי במאמץ משתלם לכיוונו, וניגבתי את עיניו.
הוא ליטף את לחיי.
“אני יודע מה עובר עלייך, ואני פה, אוקיי?” שאל בשקט.
דמעות צרבו כעת גם את עייני, והנהנתי בכאב.
הוא חיבק אותי בחוזקה, ועזר לי לעלות בחזרה על המיטה.
“לכי לישון, את צריכה לנוח.” אמר. עצמתי את עייני ונרדמתי מיד.
כמה שעות מאוחר יותר התעוררתי מסיוט.
דוד היה בחדר, שמתי לב, הוא נרדם על הכורסא.
כששמע אותי, קם גם הוא.
“ששש, הכול בסדר,” הרגיע אותי. “אני פה, איתך, שומר עלייך.”
המשיך. תחושה חמימה עברה בגבי, הידיעה שיש מי ששמר עליי, גרמה לי להירדם בבטחה.
