חברים לתמיד / לילך קליין – כיתה ה’. מחנכת: רויטל נפתלי
“שלום תלמידים, אני רוצה להציג בפניכם את עידו, תלמיד חדש שמצטרף כעת לכיתתנו” הכריזה המורה שנכנסה לכיתה. הבטתי בתלמיד החדש שהיה לי מוכר ופניי החווירו. בראשי עלו מחשבות על מה שקרה לפני כשנתיים.
הייתי אז בן 10, בשכונתנו רצו שמועות כי יש גנב מיומן שפורץ לבתים.
עידו היה אז חברי הטוב ביותר. כמה אהבנו לשחק יחד, התעניינו באותם הדברים, את הסודות הכי כמוסים סיפרנו אחד לשני.
אבא של עידו היה חוקר במשטרה ועידו סיפר לי שכל ניסיונותיו למצוא את הגנב העלו חרס. אימי בתקופה זו חיה בחרדות, מידי ערב הייתה בודקת כי כל דלתות הבית נעולות, שהאזעקה מופעלת והמצלמות עובדות.
אני זוכר את היום ההוא שבו חזרתי מבית הספר כאילו הוא היה אתמול. צעדתי במעלה הרחוב וחשתי שאנשים מביטים בי ומתלחששים, אבל חשבתי שאולי אני מדמיין. הגעתי הביתה, אמא לא הייתה בבית. הדלקתי את הטלוויזיה ועל המסך הופיע אבי ולידו אבא של עידו במדים. למעלה הייתה כתובה כותרת החדשות “הפורץ נתפס, מר יוסי פישר”. ליבי הלם בחוזקה. זה לא יתכן, אבא שלי לעולם לא עשה כזה דבר, חשבתי לעצמי.
כיביתי את הטלוויזיה ורצתי לחדרי. שכבתי במיטה ודמעות זלגו מעיניי. זה היה רגע בו רציתי להיות רואה ואינו נראה. בעצם להיעלם וזהו. הרגשתי שנחרב עלי עולמי.
בערב אימי חזרה הביתה. היא נכנסה לחדרי ,ישבה על ידי ושתקה. היא הבינה שאני כבר יודע מה קרה. פניה היו אדומות, כנראה גם היא בכתה, חשבתי. מעולם לא ראיתי אותה בוכה, אמא הייתה אישה חזקה, שום דבר לא שבר אותה מעולם. אחרי מספר דקות אימי החלה לדבר. היא אמרה שעדיין בוחנים את הדברים וזה לא סופי ויכול להיות שאבא ימצא זכאי. היא הציעה שאקרא ספר במיטה והרגע.
עשיתי כדבריה של אמא, פתחתי את הספר שהיה על יד מיטתי אך לא הצלחתי להתרכז. ראשי היה טרוד במחשבות: איך יתייחסו אלי בבית הספר מחר? ומה יקרה לאבי?.
קמתי לסלון כדי לשתות מים ולהירגע, וראיתי את אימי יושבת ובוכה.
שאלתי אותה למה היא בוכה אם לא הכול עדיין וודאי.
“לצערי כעת כבר ברור שהשמועה נכונה, אביך גנב” היא הפטירה.
“אתה לא צריך ללכת מחר לבית הספר” הוסיפה.
רווח לי, תהיתי איך תמיד הצליחה לקרוא את מחשבותיי.
“אנחנו נעבור דירה בקרוב ובעז”ה ונתחיל חיים חדשים בעיר חדשה” אמרה.
רגשותיי היו מעורבים. מצד אחד שמחתי שאנחנו עוזבים, לא יכולתי לשאת את המחשבות, איך כולם יגיבו שיראו אותי. מצד שני, זה אמר להיפרד מכל מה שמוכר לי, הבית שלי, השכונה שלי, החברים שלי, מהכל!. החלטתי לסמוך על אימי, בליבי ידעתי שהיא רוצה את הטוב ביותר עבורנו.
כעבור שבוע עברנו דירה. אמא שינתה את שם משפחתנו במשרד הפנים והתאקלמתי די מהר במקום החדש. רכשתי חברים חדשים והשתדלתי לשים את כל הסיפור הזה מאחוריי. רק כאשר באתי לבקר את אבא בכלא הייתי נזכר בו. עידו ניסה להתקשר אלי מאז מספר פעמים, לא עניתי, ניתקתי קשר עם כל מי שהכרתי ודווקא עכשיו התלמיד החדש שהגיע הוא עידו, למה???
“יאיר, עידו בחר לשבת על ידך” אמרה המורה וקטעה את מחשבותיי.
עידו התיישב על ידי וחייך. “יאיר אני יודע מי אתה באמת, לא אשפוט אותך בגלל מעשים של אדם אחר ותזכור שאנחנו חברים לתמיד” הוא לחש לי כך שרק אני יכולתי לשמוע.
