נועה וטליה היו החברות הכי טובות מאז שהיו יחד בגן. הן גרו באותו בנין, למדו באותה הכיתה, ושיחקו כל יום אחרי בית הספר. הן היו מדברות על הכל: על החלומות שלהן, הסודות הקטנים שלהן, והפחדים הכי גדולים שלהן.
יום אחד, בכיתה, הודיעו המורות שיש תחרות של ציורים. טליה ציירה מדהים וכל הילדים אמרו שיש לה סיכוי טוב לזכות. נועה אהבה ממש לצייר אבל הרגישה שלא הייתה מוכשרת כמו טליה.
בלילה לפני הגשת הציור, נועה ניסתה לצייר שוב ושוב אבל לא הייתה מרוצה מהתוצאה הסופית של הציור שלה. היא הייתה עצובה מאוד ואמר לאמא שלה: “אני לא רוצה להגיש בכלל את הציור שלי. זה רק יראה לכולם כמה אני לא טובה בזה”.
למחרת, טליה הבחינה שנועה לא הביאה את הציור שלה. “מה קרה?” שאלה טליה, נועה משכה את כתפייה וענתה בשקט “לא היה לי כח”. טליה ידעה שנועה מסתירה משהו ורצתה לראות אם היא יכולה לעזור לה.
בהפסקה, טליה ניגשה לנועה ואמרה לה:” את תמיד אומרת לי שהכי חשוב להשתדל להיות הכי טובה. את אמרת לי פעם שעדיף לנסות ולהפסיד מאשר לוותר. אז למה את מוותרת עכשיו?”.
נועה שתקה לרגע ואז חייכה. ” את צודקת. אולי בכל זאת אגיש”. טליה חיבקה אותה ואמרה לה: ” ואני רוצה לעזור לך אחרי הלימודים לשפר את הציור. וביחד נעשה את זה”.
ובאמת אחרי בית הספר, הן ישבו יחד וטליה עזרה לנועה בציור.
הן צחקו, צבעו ומילאו את הציור של נועה והפכו אותו לצבעוני ויפה ולמחרת היום נועה הגישה את הציור שלה בשמחה.
