היי, אני טליה והסיפור שלי מתחיל בסתם יום בבית הספר. ישבתי ליד יעל, שיחקנו ופטפטנו. ואז המורה נכנסה עם ילדה שלא הכרנו, ואמרה: “בוקר טוב, מצטרפת אלינו לכיתה רוני, שעברה מעיר אחרת. לרוני יש מחלה. היא לא מדבקת ורוני מתמודדת איתה, אבל בגלל המחלה קצת יותר קשה לה. אני בטוחה שתקבלו אותה יפה”.
המורה הושיבה את רוני ליד החברה הכי טובה שלי יעל. חשבתי שיעל תשמח, אבל ראיתי שהיא הסתכלה על רוני במבט גועלי. והיא לא היתה היחידה. בהפסקה אף אחת לא דיברה עם רוני. לא הבנתי למה. הלכתי אליה, הצגתי את עצמי ושאלתי אם היא רוצה ליצור דמויות מחימר ביחד. היא הסכימה ושיחקנו.
רגע לפני הצלצול יעל נכנסה ושאלה אותי מה אני עושה ליד רוני. אבל אז היה צלצול והמורה נכנסה. וואהו, איזה מזל.
בדרך הביתה הבנות לכלכו על רוני. אמרו שהיא מגעילה ועוד כל מיני דברים מרושעים. לא רציתי לדבר עליה, אבל יעל שאלה מה אני חושבת וכל הבנות שתקו והסתכלו עליי. עניתי: “כן, היא באמת מגעילה”, אבל לא באמת התכוונתי לזה. תכננתי לשאול את אמא שלי מה לעשות, אבל כשחזרתי הביתה, הייתי ממש עייפה, ונרדמתי. בבוקר היה מאוחר מדי להתייעץ עם אמא, אז יצאתי לבית הספר.
יעל ואני הולכות יחד כל יום. בדרך היא אמרה לי: “איזה גרועה רוני. אני אבקש מהמורה להעביר אותי מקום”. ובאמת, המורה העבירה את רוני ליד תהל, שבדרך כלל נחמדה לכולם. חשבתי שעכשיו יהיה לה טוב, אבל אז ראיתי שגם תהל מסתכלת עליה במבט גועלי. היא אפילו התרחקה קצת עם הכיסא שלה.
לא הבנתי. מה רוני עשתה להם? הן מתנהגות ככה רק בגלל ששמעו שיש לה מחלה? המורה אמרה שזה לא מדבק ושקשה לה, אז למה הן מתנהגות ככה?
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד חשבתי שהבנות לא בסדר, ומצד שני – הן החברות שלי. בהפסקה רוני שאלה אם אני רוצה לשחק איתה והתעלמתי. כעסתי על עצמי אבל לא ידעתי מה לעשות. הבנות שיחקו מחניים וגם רוני ביקשה להצטרף. יעל לחשה שיזרקו על רוני את הכדורים. המשחק התחיל, הבנות זרקו את הכדור על רוני, אבל אני לא הייתי מסוגלת. היא פרשה מהר מאוד ואני אחריה.
כשהגעתי הביתה באותו היום, שאלתי את אמא שלי מה לעשות. אמא ענתה: “את כבר יודעת בעצמך. תעשי את הדבר הנכון”.
נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. בחלון ראיתי ציפור קטנה שקפצה מצד לצד ושאלתי את עצמי אם יש לה חברות שהיא יכולה לעוף איתן בלי שישפטו אותה. התקשרתי לרוני ושאלתי אם היא רוצה לקבוע איתי. רוני ענתה: “את התעלמת ממני היום, אבל התקשרת עכשיו, אז אני מסכימה”.
נפגשנו, והיה ממש כיף. ביום למחרת ביקשתי מהמורה לעבור לשבת ליד רוני. כשרוני הלכה לרגע לשירותים, יעל באה אליי ואמרה: “טליה, אין מצב שאת חברה של הסמרטוט הזה. אני לא מתכוונת לוותר עלייך”.
עניתי: “את לא צריכה לוותר עליי. אני פשוט חברה שלה וגם שלך”.
יעל כעסה: “לא, טליה. אני לא חברה שלך יותר”.
הלכתי משם, אבל אביגיל שמה לי רגל. היא אמרה שזה בטעות אבל ידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה.
מאז הבנות היו מגעילות אליי אבל לא נבהלתי ולא נשברתי. ידעתי שיבוא היום והן יבינו שטעו. ובאמת, כמה ימים לאחר מכן זה קרה. יעל ניגשה לרוני בהפסקה. הייתי בטוחה שהיא באה להציק לה, כרגיל, אבל להפתעתי היא אמרה לה: “סליחה רוני. טעיתי”. לא הבנתי מה קרה ליעל, אבל היא הסבירה שאמא שלה דיברה איתה. ושעכשיו היא מבינה שלא מתנהגים ככה.
רוני השפילה מבט ואמרה בלחש: “אני סולחת לך”. ואז הרימה את הראש והוסיפה: “אבל את צריכה להתנצל בפני טליה. היא הנפגעת העיקרית מההתנהגות שלך”.
יעל התנצלה ואני חיבקתי את שתיהן. לאחר מכן הדברים חזרו לשגרה. יעל והבנות שוב היו חברות שלי, וגם זכיתי בחברה חדשה – שיש לה לב זהב.
