שלומית הייתה ילדה עיוורת, תלמידה בכיתה ו’ בבית הספר. החיים שלה לא היו פשוטים – הלימודים היו מאתגרים עבורה, הקושי הפיזי של להיות ילדה עיוורת בבית ספר של ילדים רגילים.
אך מה שהקשה עליה יותר היה הקושי עם החברות בכיתה. כמעט אף אחת מהילדות לא התייחסה אליה, והן אפילו צחקו עליה – דבר שגרם לה להרגיש מבודדת ועצובה. היא אמנם לא רואה אך היא מרגישה טוב טוב את המבטים הנוקבים , את ההתלחששויות של התלמידים.
רבים מן התלמידים לא ידעו כיצד להתמודד עם ילדה שונה ולכן העדיפו להתרחק ממנה. שלומית נותרה בודדה ועצובה .
יום אחד, הצטרפה לכיתה ילדה חדשה בשם שירה. שירה עברה לעיר .שירה הייתה ילדה מגניבה, מצחיקה ומהר מאוד התחברה אל החברות הכיתה. כולן רצו בחברתה. תחילה, היא התעלמה משלומית ואף הצטרפה לבנות שצחקו עליה.
ככל שחלף הזמן שירה הרגישה שהיא מרחמת על שלומית, אך לא העזה להעיר לחברותיה.
”אמא, אני יכולה להתייעץ איתך ?“ ”כן שירה יקירה, בשמחה“ ”יש לי ילדה עיוורת בכיתה, אנחנו לא כל כך חברות והאמת שהחברות שלי צוחקות עליה , אני יודעת שזה אכזרי לצחוק עליה אבל אם אני אעיר להן אולי הן לא ידברו איתי, אני לא יודעת מה לעשות “ ”שירה אהובה שלי אני שמחה לראות שיש לך רגשות אשם. את צודקת אין מה לצחוק על ילדה עיוורת. אומנם היא לא רואה אבל בטוחה טמון עולם ומלואו , אני מציעה שתתחברי אליה ותגלי כמה שהיא מדהימה, וחברות שלך ? אם הן יתרחקו ממך הן לא חברות אמיתיות . אולי נזמין את שלומית אלינו הביתה?“
שירה חששה אך ידעה שאמא צודקת, והזמינה את שלומית אליה הביתה.
שלומית הגיעה לבית של שירה מלאת חששות, הרי שירה נמצאת בחברת הילדות המקובלות , אך שירה קיבלה את שלומית בסבר פנים יפות, הן התחילו לדבר ,ולהכיר וגילו שיש להן הרבה מן המשותף לפתע אהרון ,אחיה הקטן של שירה החל לצחוק על שלומית. באותו רגע, שירה לא יכלה לשתוק. היא צעקה עליו ואמרה: “שלומית היא חברה שלי, ואתה לא תצחק עליה!” אהרון, הופתע מהתגובה של אחותו ויצא מהחדר.
בעקבות המעשה האצילי של שירה, עלה חיוך קטן על פניה של שלומית. היא הרגישה שהנה, יש מישהו שמבין אותה, מישהו שמוכן לעמוד לצידה. לאט לאט, הן התחילו לשוחח, וביום למחרת יצאו יחד לבית הספר.
כך, עם הזמן, שירה ושלומית הפכו לחברות הכי טובות. הן למדו יחד, צחקו יחד, ובחנו את העולם מנקודת מבט שונה.
