חברה אחת ודי

הכל קרה ביום בהיר אחד. שחקתי כרגיל עם החברות שלי, ופתאום שמעתי צופר של מכונית. זאת הייתה אמא שלי. היא אמרה שאנחנו צריכות לדבר. נפרדתי מחברותי, לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותן. כשהגענו הביית אמא ואני התיישבנו בסלון. “מיכלי, אני יודעת שאולי את לא מוכנה ואלי יהי לך קשה לקבל את זה” פתחה אימי, “אבל אנחנו עוברים דירה”. המלים היכו בי כמו רעם ביום בהיר. “עוברים דירה? למה? מתי?” שאלתי בחרדה. “יש לנו את הסיבות שלנו, ואנחנו עוברים ביום חמישי, מחר. כל החפצים בכר ארוזים” ענתה אימי. בשביל לנסות להקל את כל העניין, עליתי לחדרי ונשכבתי במיטה. תוך כדי מחשבות נרדמתי. למחרת התעוררתי מקול צפירת מכונית. “מיכל! קומי!”. שמעתי את אימי קוראת לי מפתח הבית. קמתי והתארגנתי בשיא המהירות. כשיצאתי החוצה ראיתי את כל בני משפחתי שכבר ישבו בתוך המכונית. התיישבתי בין  שירלי, אחותי בת השש, לבין טל, אחי בן השנה. יצאנו לדך. כעבור שעה הגענו למקום ירוק ויפה עם עצים ופרחים לרוב. אבל למרות כל היופי, הרגשתי תחושה שמעולם לא חשתי קודם לכן. תחושה של אי שייכות. באותו היום הלכתי לישון מוקדם, רציתי לצבור כוחות ליום הבא. בבוקר קמתי והלכתי להסעה. כל הבנות שן היו זרות לי. “היי” ניסיתי להתחיל עם אחת מהן, אבל היא התעלמה ממני. כשנכנסנו לאוטובוס חיפשתי מקום פנוי. לא היה אחד כזה אז התיישבתי ליד אחת הילדות שנראתה בגילי. ברגע שהתיישבתי לידה הילדה קמה והתיישבה במקום אחר. נעלבתי, ואת כל הנסיעה העברתי בבהייה בחלון. כשהגענו חיפשתי את הכיתה שלי, נכנסתי לאחת הכיתות ושאלתי “כאן זו כיתה ו’ 4?” ילדים התחילו לצחוק עלי “כאן זו כיתה ה’ 3.” ענה לי אחד הילדים. “כיתה ו’ 4 נמצאת בהמשך המסדרון”. אמרה ילדה אחרת. בבושה מוחלטת פניתי לעבר הכיתה האמיתית שלי. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שנראה לי פנוי. לא הספקתי להוציא את מחברת הציור שלי וכברא נכנסה ילדה לכיתה. היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ואני לא אשקר, היא הייתה יפה. היא ניגשה אל השולחן שיישבתי בו ושאלה אותי “את חדשה פה?” עני לה שכן., אפילו התחלתי לחשוב שסוף סוף מישהי נחמדה אלי פה. אבל אז אמרה לי הילדה “אם את חדשה אז אסלח לך על חוסר הידיעה, אני יעל! ואם את לא רוצה להסתבך בצרות כדאי לך לעוף לי מהשולחן” קמתי מהשולחן כמעט בדמעות. לא ידעתי איפה לשבת מבלי שהמקרה יחזור על עצמו. פתאום שמעתי קול “את יכולה לשבת לידי”   הסתכלתי לעבר מקור הקול, זו הייתה ילדה עם שיער חום ארוך ועיניים גדולות וטובות. היא סימנה לי להתקרב אליה. “יש לידי מקום פנוי, רוצה לשבת בו?” שאלה. “כן, תודה” עניתי לה. “אני יובל” אמרה לי. “לי קוראים מיכל” עניתי. סוף סוף הרגשתי שיש מישהו ששם לב אלי במקום הזה. אחרי הלימודים אכלתי ארוחת צהרים, ואז אני, יובל ועוד כמה בנות שחקנו “חיי שרה”, תופסת, ועוד כמה משחקים. עכשיו הבנתי, הבנות האחרות לא היו רעות, הן פשוט לא אהבו דברים חדשים שהן לא מכירות. בערב הלכתי לישון בתחושה טובה, שיש לי חברה כאן. גם אם היא רק אחת. אני בטוחה שנהנה ביחד. ומי יודע, אולי המצב עוד ישתפר…