חבורת המתמידים
לעילוי נשמת אילנה נעמי בת אהרון
מאת דביר פניגשטיין, כיתה ה’
בכל יום שיבוא
ואלו הדמויות של חבורת המתמידים: בנימין, נפתלי, יעקב, דן, ראובן, דוד, יוסף, ישראל.
פתח דבר: שמי דביר, רציתי לחזק את כל מי שרוצה שיבוא המשיח. בסיפור הזה תקראו כמה זה חשוב לצפות למשיח. קריאה נעימה! דביר.
ביום רביעי בצהרים חבורת המתמידים חזרו מהתלמוד תורה ופתאום נפלו לבור. הם ראו שם מדרגות, ירדו במדרגות, ושמעו קולות מלחששים מחדר קטן. הם אמרו לעצמם לעשות את התרגיל הקבוע. דן ספר שלוש שניות, 1,2,3 ו… כולם צרחו “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. פתאום חבורת המתמידים שמעה חריקות של כיסאות, וצעדים מתקרבים אליהם. “שיר המעלות”, צרח בנימין בחשש. האנשים היו מולם ואמרו “יש לנו פה אורחים מאוד נחמדים”. ואז נשמעה תפילה דקה של הילדים, “ה’ למה זה קורה לנו? אני מוכן ללכת מהעולם רק אחרי שעם ישראל יבנה בית לשמך. כי כולנו נועדנו רק בשביל לקדש שם שמים. כל יום אומרים אנחנו בתפילה ‘בכל ים שיבוא’, אבל באמת אף אחד לא רוצה בכל ליבו. אנשים מעדיפים את הכלכלה מאשר משיח בין דוד. ה’ למה? אנחנו אומרים כל יום בתפילה ‘כולם לך קדושה’…כולם? רק אחד! אנשים רוצים אותך, אבל כל אחד דואג לעצמו. ה’, כולם אומרים ה’ ישמור, אבל באמת הפירוש הוא שאנחנו נשמור את שמך בעולם הזה ונאחד את עצמנו. למה, אף אחד לא איכפת לו? בתפילת שלמה אחרי בנית המקדש כתוב ‘אם תלכו בדרכי ואת מצוותי תשמור’. הפירוש הוא שבית המקדש קיים בירושלים! אבל בעיני האנוש לא רואים אותו כי אנחנו צריכים לגלות אור לעולם. ה’, תשמור אותנו מכל צרה, ברוך אתה ה’ העונה בעת צרה. ברוך אתה ה’ בונה ירושלים.”
“אמן”, ענו כולם.
בסוף התפילה הפושעים בכו ואמרו “טעינו! ואנחנו יהודים! לא נפגע באף אחד!”
יוסף אמר: “זה מזכיר לי סיפור על החפץ חיים שהוא שם את חולצת השבת בכניסה לבית. שאלה אותו הרבנית: למה אינך שם את החולצה בארון? ענה לה החפץ חיים: בעוד רגע כשהמשיח יבוא, אני צריך לרוץ לעבוד בבית המקדש. פעם ראו אותו עולה ויורד במדרגות. שאלו אותו למה אתה עולה ויורד במדרגות? ענה להם החפץ חיים: אני כהן, ועוד רגע כשהמשיח יבוא כדי לעבוד אני צריך לעלות ולרדת בכיבשן המזבח.”
רואים אתם הקוראים מהי כוחה של גאולה? יהי רצון שתבנה ירושלים במהרה בימינו! בשנה הבא בירושלים הבנויה!
סוף
