האג’יר הייתה רגילה לנסוע לביתה עם חברתה היהודיה, טליה. היא לא חשבה שמשהו יכול להשתבש.
הו, כמה שהיא טעתה. כי רבע שעה אחרי שהנסיעה החלה דברים השתבשו נוראות.
קול פיצוץ נוראי נשמע כשחלונות הרכב התנפצו. בחילה חזקה תקפה אותה כשאור, אביה של טליה, סטה במהירות. הדבר הבא ששמעה היה קול ירייה חזק. מיד לאחריו, טליה צנחה עליה, נוזל אדום מרוח על מצחה.
האג’יר צרחה. היא צרחה הכי חזק שצרחה בחייה. היא הרגישה כאב חד בלחיה, ונוזל חם נזל על צווארה. ראשה נחבט בדלת וידיה דיממו.
‘מה קורה פה?’ חשבה במצוקה, כשהמכונית התנגשה בעמוד.
היא התעלפה.
בית הספר היה מבנה כחול וגדול. האג’יר נכנסה לכיתתה, ז’2.
היא פילסה לעצמה דרך בין התלמידות ומצאה את השולחן שיועד לה. היא התיישבה במקומה.
האג’יר הניחה את תיקה ובחנה את הכיסא שלידה. הוא היה ריק.
אחרי שלוש דקות נשמע הצלצול. כולם מיהרו לכיתות, וגם האג’יר התיישבה בכיסאה. לידה התיישבה נערה שחורת שיער ובהירת עור, שפניה עצובים.
לבסוף, המחנך נכנס.
“את רוב היום יתפסו משחקי היכרות, אבל כן נלמד קצת. המורים שיהיו אתכם היום הם אני, הרב יאיר והמורה כוכבה.” אמר המחנך, ששניות ספורות קודם לכן הציג את עצמו כ”המורה נתנאל”.
שני השיעורים הבאים עברו על התלמידים במשחקי חברה כאלו ואחרים.
בהפסקה האג’יר החליטה להכיר את הילדה שחלקה איתה שולחן. היא שירבטה על נייר שני משפטים קצרים:
“קוראים לי האג’יר. איך קוראים לך?”
הילדה מצמצה והרימה עט, אך האג’יר הניחה ידה על הנייר. הילדה הרימה את עיניה.
האג’יר הצביעה על אוזנה וסימנה באגודל זקור, כאות שביכולתה לשמוע.
הילדה הנהנה ואמרה: “שמי אוריה.”
“את רוצה לעשות משהו?”
“לא, אני בסדר.” אמרה אוריה, שעיניה עטו שוב את המבט העצוב.
“קרה משהו?”
“מה? לא, הכל בסדר.” חזרה אוריה.
האג’יר נעצה בה מבט.
אוריה נשכה את שפתה ולבסוף נכנעה. “לפני חודשיים… איבדתי מישהי שחשובה לי מאוד.”
“גם אני.” רשמה האג’יר.
אוריה הביטה בה. “חברה טובה שלי. היא נורתה בפיגוע.”
עיניה של האג’יר נפערו. “קראו לה טליה?”
“כן. איך-” אוריה קפאה. הכל היה ברור.
דמעות עלו בעיני האג’יר.
השתררה שתיקה מביכה למשך כמה דקות, עד שאוריה שברה את הדממה.
“אגב, למה את לא מדברת?” שאלה.
האג’יר לקחה את הדף לידה וכתבה: “לפני חודשיים אני וטליה עברנו פיגוע. טליה נורתה בראש ונהרגה. רסיס מהחלון המנופץ חדר ללסת שלי, ופצע את מיתרי הקול. עברתי ניתוח, אבל אני לא יכולה לדבר.”
אוריה שתקה לכמה רגעים, ולבסוף שאלה: “תפסו את המחבל?”
האג’יר השפילה את מבטה. “אבא שלי.”
אוריה כיסתה את פיה בידיה. “אבא שלך? הו… זה נורא.”
האג’יר משכה בכתפיה בייאוש. “הוא מאז ומתמיד היה אנטי-ישראל. גם אמא שלי. הם בקטע הזה של ‘הרג יהודים זו המצווה הגדולה מכולן’ וכל זה. אני ואחיי תמיד חלקנו עליהם. אחי הגדול חתם בשבילי על הטפסים.”
“אז את… פלסטינית?”
חברתה הרימה את קצות החיג’אב הסגלגל שלה, בתנועה שמשמעותה מקבילה ל- ‘אלא מה?’.
“זה ממש מוזר.” מלמלה אוריה.
זוויות פיה של האג’יר התרוממו. “היי, מוזר זה הקטע שלי.”
אוריה חייכה גם היא. “כן, בזה אין ספק.”
האג’יר אחזה בידה של אוריה והקימה אותה מהכיסא. הן צעדו החוצה ביחד.
ביום הזה שתיהן השתחררו מעול אותו נשאו מזה זמן רב.
הן צעדו יד ביד דרך הכאב, ונרפאו סוף סוף מזעקתן השקטה
