בס”ד
זהירות- קופסאות שימורים!
כתבה: תהל אלמקייס בארי
שלום, קוראים לי רבקה (שם בדוי) ואני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי בסגר הראשון בתקופת הקורונה.
במהלך הסגר היינו כל הזמן בבית כמו שאר המשפחות ותושבי המדינה. הסיבה לכך שהיה סגר הייתה מגיפה שהתחוללה ברחבי הארץ והעולם ונקראה “קורונה”.
הזמן בבית היה קצת שונה מהשגרה כי לא ניתן היה לצאת לחברים, לחוגים, לדודים ובכלל לצאת מתחום הבית והגינה. היה לנו סדר יום שכלל תפילה, יצירה, לימודים, זמן מסך והרבה הרבה יחד עם האחים וההורים. היו גם רגעים משעממים… ברגע אחד משעמם כזה החלטנו לאסוף קופסאות שימורים מארונות המטבח. לאחר שאספנו, המצאנו משחק. הכלל במשחק היה שצריך לעלות על קופסאות השימורים ואסור ליפול על הרצפה. סידרנו את הקופסאות בצורת מסלול מכשולים.
הגיע תורי לעלות על קופסאות השימורים. עליתי והתחלתי את המסלול, לפתע נפלתי על הרצפה, כי הרגל שלי החליקה על הקופסה שהתגלגלה וגרמה לי ליפול ולהיחבט חזק. התחלתי לבכות כי כאב לי מאוד, הרגל שלי נהיתה כחולה והתחילה להתנפח! אימא שלי ראתה את הרגל הנפוחה וישר הזמינה אמבולנס. האמבולנס הגיע מאוד מהר והעלה אותי עם האלונקה לתוכו. אימא שלי עלתה איתי לאמבולנס וישר נסענו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הפרמדיק דיבר עם אימא, לא ממש שמעתי מה הם דיברו רק ראיתי את הפרמדיק כותב משהו בפנקס ממוחשב עם עט מיוחד.
הייתי מאוד מעורפלת מהכאב והגעתי לבית החולים. שם התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות: איך קוראים לך? בת כמה את? באיזה כיתה את לומדת? ואז התחילו לשאול שאלות לא קשורות כמו: מי החברה הכי טובה שלך? כמה בנות אתן בכיתה? איך קוראים למורה שלך? איך קוראים למנהל? איך קוראים לבית הספר? ועוד כל מיני שאלות מוזרות. לאחר ששאלו אותי את השאלות שמעתי את האחיות של בית החולים מדברות בלחש, אבל אני הצלחתי לשמוע ושמעתי אותן אומרות שברוך השם לא קיבלתי מכה חזקה מאוד בראש ולכן הזיכרון שלי לא נפגע. כעת הבנתי את הסיבה לכך ששאלו אותי את כל השאלות.
לאחר בערך שעה באו אלי לחדר הרופאים, עשו לי צילום וגילו שעיקמתי את הרגל באופן נדיר. הרופאים אמרו שבשביל לרפאות את הרגל צריך ניתוח מאוד קשה, קצת נבהלתי אבל האמנתי בהשם יתברך שיעזור שהניתוח יעבור בקלות. קבעו את הניתוח לעוד שבוע. בינתיים הייתי מאושפזת ונתנו לי כל מיני תרופות להקל על הכאב. בכל יום קראתי את החלק בתהילים של אותו היום והייתי מתפללת להשם יתברך חזק מכל הלב שיעזור לי.
והנה הגיע היום שבו צריך לעשות את הניתוח. הלב שלי פעם בחוזקה מרוב הפחד! הרופאים נכנסו ואמרו לי שאני יכולה לשחק במיטה של הניתוח שזזה לכל הצדדים- למעלה, למטה, לימין ולשמאל. זה היה ממש כיף ומשחרר שנתנו לי לשחק במיטה. אחרי בערך 15 דקות {רבע שעה} נכנסו הרופאים עם חליפות לבנות ואמרו שצריך להתחיל את הניתוח. עשו לי הרדמה והתחילו את הניתוח. אחרי בערך 6 שעות פקחתי את העניים ואמרו לי שהניתוח עבר בהצלחה ואני צריכה להישאר בבית חולים עוד שלושה ימים במעקב לראות שהכל בסדר.
בימי ההחלמה לאחר הניתוח הגיעו אלי לבית החולים חברותי מהכיתה, הן הביאו לי בלון ענק עם כיתוב “רפואה שלמה”, שוקולדים וסוכריות.
ברוך השם חזרתי הביתה והודיתי להשם הטוב על החסד שגמלני. אני מתפקדת באופן מלא עם הרגל, רוקדת, רצה ומשחקת כאילו דבר לא קרה. זאת כוחה של תפילה!
