ורוד עם נצנצים
יעלי טרקה את דלת הבית בבכי ורצה לחדרה.
“יעלי, תפתחי לי, בבקשה!” לאחר כמה שניות הדלת נפתחה בשקט וראיתי את עיניה הרטובות. נכנסתי בשתיקה והתיישבתי על מיטתה הורודה. יעלי התיישבה לצידי ושתקה. “מה קרה?” שאלתי בעדינות.
“כל הילדים בכיתה צחקו עלי! אני ידעתי!”היא התמרמרה.
אבל, בואו נחזור קצת אחורה… השבוע אמא שמה לב שיעלי לא שומעת טוב ולקחה אותה לרופא אוזניים.
כשהגיעה לרופא הוא בדק את יעלי והודיע בצער שהיא תזדקק למכשיר שמיעה. כל הבית ניסה לשכנע אותה שזה לא משהו רע:אמא,אבא, מאור,יונתן ואני אבל היא פשוט לא הקשיבה,אתמול יעלי ואמא הלכו ויעלי בחרה מכשיר שמיעה ורוד עם נצנצים, כשהיא ראתה אותו היא ממש התלהבה מהנצנצים וכבר הסתכלה עליו בהערצה (כן,היא הסתכלה בהערצה על מכשיר שמיעה) היא שמרה אותו ובבוקר הלכה איתו בגאווה לכיתתה.
רק ש… שאר הילדים לא כל כך התלהבו מהמכשיר המוזר עם הנצנצים וקראו לה בכינויים שונים (וקצת לא קשורים…). וכך קרה שהיא פרצה הביתה בבכי היום בצהריים. “יעלי, בואי נחכה שאמא תחזור מהעבודה ונספר לה הכל, טוב?”האמת, אני פשוט לא ידעתי איך לעודד אותה “בסדר…”בנתיים חיממתי לשתינו אוכל והתיישבנו לאכול ואז נפתחה הדלת ואמא נכנסה “אמאאאא!” יעלי, שהתעודדה בנתיים,קראה בשמחה.
“שלום מתוקה! איך היה היום בכיתה?”רגע אחרי שאמא אמרה את זה יעלי פרצה בבכי “היה ממש גרוע! אני חשבתי שכולם יחשבו ש… והיא צחקה עלי… ואז המורה באה… ואמר… ואז אני בכיתי.. ו…” שמעתי מבין יבבותיה החנוקות,אבל בניגוד אלי,אמא הבינה הכל! “אמא לקחה אותה לחדר והן דיברו כמה דקות. ופתאום יעלי רצה אלי “נעמי, את יודעת שאני אעביר מצגת בכיתה שלי על איך מכשיר שמיעה עובד, ומה יש לי באוזן וכל ילד ישים אטמי אוזניים ואז הם ירגישו איך זה לא לשמוע!”היא צחקה “וואו יעלי!איזה רעיון יפה! תהני!” “אה, ואמא אמרה שאת תעזרי לי להכין את המצגת כי אני לא יודעת לבד” “אוק… רגעעעעעע מה?! אמא!” אוףףףףףףף “טוב בסדר…” עניתי בלית ברירה. “יופי! אבל היום, כי זה למחר” יעלי הוסיפה כאילו זה פרט שולי וקטן “בסדר, בסדר, מה שתרצי…” וכך יצא שבאותו ערב ישבתי עם יעלי בסלון והכנו ביחד מצגת של 15 שקופיות, לפחות היא הייתה מאושרת…
בבוקר יעלי קמה בשמחה והלכה לבית הספר. כשהיא חזרה היא סיפרה לי הכללל “אני הלכתי לבית ספר, ונכנסתי לכיתה, ואז ישבתי במקום והמורה ענת נכנסה לכיתה והיא אמרה “הנה יעלי!” ואז אני חייכתי ו…”
אני לא אכתוב את כל ההסבר כי זה יתפוס לפחות חמישה עמודים אבל תאמינו לי שיעלי סיפרה לי כל פרט (גם את אלה הפחות חשובים, “ואז אני השתעלתי וזה היה שיעול חזק ואז עוד מישהו השתעל ואז כולם השתעלו ואז אנחנו צחקנו והמורה אמרה…”). אני אספר לכם בקצרה- יעלי הציגה את המצגת שלה (עם קצת עזרה מהמורה) והסבירה לכולם איך האוזן עובדת ואיך מכשיר שמיעה פועל. בסוף כל ילד קישט לעצמו שקית עם אטמי אוזניים. הילדים הבינו ואז בסוף קרה מהפך וכולם התלהבו ממכשיר השמיעה של יעלי. אני ממש שמחה שזה נגמר ככה-אם יעלי לא הייתה משתפת והייתה שומרת בבטן היא הייתה יכולה להיות ילדה ללא חברים.
ולבסוף-יעלי רוצה למסור לכם משהו קצר:
שלום לקולם כאן יעלי!
אני רוצה לאגיד לחם שלא תצחקו על ילדים שיש לאם מחשיר שמיעה כי זה מעוד פוגע.
אני הייתי יעלי, ביי!
