למסיבה הגיעו כולללם, ”זה לא יכול לקרות לי!” יערה ייבבה ואני הרגעתי אותה ללא הצלחה.
מה אעשה שיערה, החברה הכי טובה בעולם, בוכה כאילו נהפך העולם…
איך אעזור לה??
קודם כל, אעזור לכם כדי שתבינו מי אני ומי יערה…
שלום.
לי קוראים שיר, בת 15, ויערה היא שכנתי, בת 16.
עכשיו לעניינינו…
ישבנו על הספסל שליד ביתה ולאחר מספר דקות של שתיקה, יערה דיברה וסוף סוף שיתפה מה קרה לאימה: “היא בשבילי הכל ועכשיו היא בבית החולים סובלת מכאבים בכליות וטרם נמצא תורם כליה מתאים!”
כשסיימה לדבר, הרגשתי שגם על לחיי זולגות דמעות.
זה היה עצוב, תאמינו לי!
המשכנו לשתוק זמן מה ולבסוף נפרדנו בחיבוק אילם.
שבתי לביתי מלאת מחשבות, הסתגרתי בחדרי ובכיתי.
ברגע שקול הבכי שלי נשמע לאוזניה של אחותי, היא רצה וחיבקה אותי, ביקשתי שתלך והיא כיבדה זאת.
חלפו השעות ואז יערה התקשרה לבשר:” נמצאה! מצאו תורמת! אני הולכת לבקר אותה, בא לך להצטרף?” עניתי בחיוב ורצתי להתארגן, כל כך שמחתי בשבילה!
התארגנתי במהירות.
הודעתי לאמא ויצאתי לביתה.
כתמיד, אחותה הגדולה של יערה, ליאור, פתחה את הדלת וחייכה, התבוננתי בחיוכה וראית שמסתתר מאחוריו עצב, הבנתי אותה אך הלכתי לחדרה של יערה שהייתה כבר מאורגנת.
……….
יצאנו עם ליאור למכונית והיא הסיעה אותנו לבית החולים.
“הגענו” הכריזה ליאור ויצאנו מהמכונית.
נכנסנו פנימה ועלינו לחדרה של דורית, אמא של יערה.
“אמא!!!!!!!!!!” יערה צרחה,
“שלום לכולכן” אמרה דורית במאמץ. אביה אלון כבר היה שם.
הדלת נפתחה והרופאה נכנסה.
“שלום לכן, באתן לבקר?” שאלה.
“כן!” ענינו שלושתנו במקהלה.
“נהדר!” חייכה הרופאה והוסיפה: “לתורמת קוראים יעל והיא גרה בחיפה”
האזנו לה בקשב רב. השיחה נמשכה זמן רב והייתה מלאת שאלות, מחשבות, רגשות…
……….
חלפו חודשים מאז הביקור ואני שכחתי מזה…
יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, יערה התקשרה אליי.
“היי, מה איתך? אנחנו נוסעים היום לחיפה, זוכרת? הגיע עת הניתוח” אמרה.
“כן, בהצלחה!” אמרתי ועמדתי לנתק אבל אז יערה הוסיפה משהו והשאירה אותי פעורת פה. “ביקשתי מאימי ומאימך שתצרפי אלינו. זה יעזור לי מאוד”. התרגשתי.
אף פעם לא נסעתי לחיפה, הדרך הייתה יפייפיה, מלאה בירוק, בעצים ופרחים, בהרים וערים, בשדות ובמרבדים!
לאחר שעה קלה הגענו ונפגשנו עם משפחתה של יערה.
נכנסנו יחד לבית החולים ועלינו לקומה שלישית ושם פגשנו אישה כבת 30, זאת הייתה יעל התורמת…
שוחחנו למשך מספר דקות ואז הגיעו הרופא ואמר:” הניתוח יתקיים עוד יומיים, בנתיים עלינו להתכונן”.
התרגשות אחזה בכולנו.
………….
במשך היומיים האלה התארחנו אצל חברים מחיפה.
עת הניתוח הגיע,
אלון נסע לדורית לבית החולים ואנחנו התפללנו להצלחת הניתוח, שיעבור בשלום…
לאחר כחמש שעות, אלון התקשר להודיע שהכל עבר בשלום…
נשמנו לרווחה.
עברו עוד שעתיים ונסענו לבית החולים.
דורית שכבה חיוורת במיטתה.
“שלום אמא, את בסדר?” שאלה יערה בחשש.
“כן, כמובן!” אמרה דורית בקול חלש.
השארתי אותם בחדר וחיכיתי בחוץ. חשבתי על גבורתה של יעל. כמה אומץ נדרש לעשות מעשה כה נדיב.
………
כעבור שבוע, כבר היינו בבית, מתכוננים למסיבת ההודיה של דורית.
מחברות עד משפחה…
השמחה אחזה בכולם. דורית עלתה על הבמה ונשאה נאום שבסופו אמרה:” אני, דורית, משנה את שמי להודיה כדי להודות לה’, על הנס שארע לי”
כולם מחאו כפיים והתרגשו…
וכך נגמר סיפורי על התרומה של יעל.
נ.ב.
תודה לה’ על ה-כ-ל-!
