התקווה של יעל | שירז חורי כיתה ב3
פעם אחת הייתה ילדה ושמה יעל, יעל אהבה את סבתא. היא באה לסבתא לראש השנה, וחג זה היה החג האהוב עליה בשנה. סבתא איחלה שנה טובה ומתוקה ליעל.
עברו כל החגים עד שהגיע שמחת תורה. יעל הייתה בבית וגם סבתא הגיעה. בבוקר התחילו אזעקות ואבא פתאום נעלם. יעל גרה בעוטף עזה, ולכן היא פחדה שיפגע בבית שלה טיל, אימא של יעל אמרה: “אל תדאגי, יהיה בסדר”. יעל ענתה בבכי: “אני עצובה.” “בגלל מה?” שאלה סבתא. “בגלל שאמרת שתהיה שנה טובה ומתוקה אבל יש אזעקות,” ענתה יעל. “נכון, אבל לא תמיד השם מקבל את התפילות שלנו,” אמרה סבתא.
יעל ענתה בהתרגשות רבה: “עכשיו אני מבינה, אבא הלך כדי לשמור עלי ועל כל עם ישראל, ועוד עשרות חיילים וחיילות בחוץ”, ואימא אמרה לסבתא בקול שקט: “איך היא מבינה…” “היא ילדה חכמה, אולי אפילו ברמה של הגדולות כמו למשל כיתות א’, ב’, ג’…” אמרה אימא.
יעל שמעה את כל השיחה ואמרה: “מה אמרתן?” אימא אמרה: “דיברנו דברים טובים עלייך”. למחרת אבא הגיע והוא אמר: “בואו מהר, מישהו בא לקחת אותנו לבית אחר.”
יעל יצאה מהבית, היא ראתה איש מכובד מאוד, הוא אמר להם: “תיכנסו מהר”, ואז היא ראתה מכונית. הם נסעו לבית מלון. יעל נזכרה שפעם היא הייתה בבית מלון אחר. “מה החדר שלנו?” שאלה יעל. הם נכנסו לחדר שלהם והיא ראתה שם מיטות יפות ונוחות ושאלה: “איפה המיטה שלי? הינה שם”, ויעל ראתה שם אפילו בובה וחלוק פיג’מה.
אימא אמרה ליעל: “בואי נלך לאכול ארוחת בוקר”. יעל ראתה שם אוכל שלא ראתה מימיה, היו שם פיצות, חביתות, מלפפונים, סלטים, ביצים ומהר מהר לקחה אוכל, שלא יגמרו לה. היו שם עשרות מפונים מהדרום ומעוטף עזה. ואז ראתה יעל ילדה נחמדה. יעל שאלה אותה: “איך קוראים לך?”, והילדה ענתה: “נועה”. “ואיך קוראים לך?” שאלה נועה, “יעל”, אמרה יעל. נועה אמרה לאבא שלה שהיא מצאה חברה ואבא שלה אמר: “תשחקי איתה”. ואז יעל ראתה שלנועה אין אימא ושאלה: “איפה אימא שלך?” והיא אמרה: “אימא שלי נפצעה קשה ממחבלים, הגעתי מעוטף עזה.” ויעל אמרה: “גם אני”. יעל אמרה לנועה: “בואי תראי את החדר שלי”. נועה אמרה “בסדר”, וראתה שיש לה מיטה לבד, כי לנועה הייתה מיטה עם אחותה הקטנה שהיא בת 3.
הן שיחקו הרבה שבועות ונהיו חברות טובות, עד שאמרו לנועה שהיא צריכה ללכת לבית חולים לפגוש את אימא שלה. ואז יעל נפרדה ממנה ואמרה לה: “את יודעת שהיית כל הזמן הזה חברת אמת, אני זוכרת שברגע שנהיינו חברות, התביישנו קצת, ועכשיו אנחנו בכלל לא מתביישות”. ואז נועה אמרה : “את יודעת, גם אני אוהבת אותך, ביי ביי”, ואז אבא של נועה אמר לאבא של יעל: “אתה יודע, הבת שלך מאוד אוהבת את הבת שלי, הן נהיו חברות טובות, אני מקווה שנחזור עוד”. ואז נפתחה הדלת של בית המלון ומישהו רץ אל החדר של נועה ואבא שלה והוא היה הרופא שרצה להגיד להם שאימא שלהם עוד שניה מחלימה והיא יכולה לבוא אליהם לבית מלון. ואז נועה קפצה מהתרגשות ויעל גם.
נועה אמרה: “אני אשאר איתך לתמיד ונהיה החברות הכי טובות”.
הסוף.
