התינוק שנשכח

בעמק הסוס, אשר במדינת מרוקו, למרגלות הרי האטלס, קימת עד יום זה עיר ושמה תארודאנת, הנקראת בפי
יהודי מרוקו, ירושלים הקטנה.
בעיר זו חיו מגדולי הרבנים וצדיקי מרוקו ובראשם, רבי דוד בן משה הכהן.
המסורת מספרת, שהקהילה היהודית קיימת שם, החל מסוף ימי בית המקדש השני, בערך כאלפיים שנה.
היהודים חיו בה בנחת ויכלו לקיים מצוות וללמוד תורה, למעט מקרים בודדים, אשר בעקבות מגפה או מלחמת
אזרחים נאלצו לעזוב את העיר לזמן מה, עד אשר המגפה, או המלחמה הסתיימו ואז חזרו תושבי העיר והמשיכו
להתגורר בנחת.
סיפורנו בא לספר, את אשר ארע באחת המגפות, אשר אירוע בעיר, לפני בערך כארבע מאות שנה.
בעבר כשלא היו קופות חולים ומעבדות, ברגע שגילו שהתפרצה מגפה, יצאו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר וחיו
בחיק הטבע, עד אשר המגפה חלפה, זמן זה ארך בערך חודש ימים.
פעם אחת כשהתגלתה מגפה חדשה והתחילו הרבה אנשים לחלות ולמות, פחדו תושבי העיר תארודאנת וכרגיל
ברחו אל מחוץ לעיר.
במרוצתם אל מחוץ לעיר, שמו לב הוריו של התינוק, עליו אנחנו מספרים, כי בנם התינוק בן החצי שנה איננו.
בתחילה חשבו ההורים המודאגים, כי בנם התינוק נלקח על ידי הסבא או הסבתא, או אולי על ידי אחד הדודים,
או אחד מקרובי המשפחה אשר גרו לידם, אך חלף זמן קצר והתברר להורים המודאגים, כי בנם התינוק נשכח
בתוך העיר, יחד עם כל החולים הקשים והנפטרים.
דאגתם של ההורים הייתה רבה, וזאת ביודעם כי אין אף אחד שנישאר מאחור ויכול היה לדאוג לצרכיו הבסיסים
של התינוק, לדוגמא אכל ושתייה. צערם של ההורים היה גדול מנשא, אך לא היה להם מה לעשות.
עבר זמן והוברר כי המגפה חלפה עברה לה וכלל התושבים הבינו, שאפשר לחזור ולהתגורר בתוך העיר.
הוריו של התינוק חזרו, יחד עם כל תושבי עירם, ולהפתעתם הרבה, בנם התינוק אשר שכחו בעיר, יוצא לקראתם
בזחילה, חי, בריא ושלם.
ההורים היו מאוד שמחים והודו לקב”ה על הנס העצום שקרא לבנם, אך עדיין לא הבינו, איך יכול להיות, שתינוק כה קטן, יוכל לשרוד ימים רבים, ללא מזון ושתייה.
לאחר זמן מה, ראו הורי התינוק כי איילה אשר הגיע מחוץ לעיר ישירות אל ביתם, עומדת קרובה לתינוק, והוא
זוחל לכיוונה ושותה חלב כאילו האיילה היא אימו.
מיד הבינו ההורים כי הקב”ה, עשה נס עצום ושלח מידי יום את האיילה, שתאכיל ותשקה את התינוק.
נס עצום זה, מסופר במשפחתנו, מזה דורות רבים – תינוק זה, אחד מאבות אבותיי- משפחת ויצמן.