פתאום נישמע בום חזק!! נבהלנו.
לרגע לא הבנו מה קורה. ראינו הרבה אנשים רצים בבהלה חלקם התכופפו לעבר המדרכה וחלקם ברחו (בעיקר הילדים) אני וחברותי התלבטנו אם ללכת למקום ולראות מה קרה הסתקרנו מאוד אך בד בבד חששנו. הרעש שנשמע היה חזק מידי. חשבנו לעצמנו – אולי זאת תאונת דרכים? אולי זה פיגוע?
היה זה יום שבת אחר הצהריים, הייתי בדרך לפעולה בסניף כששמענו את הרעש “מה קרה שם?” שאלה רז, “אני לא יודעת זה נשמע מפחיד” אמרתי “אולי מישהו צריך עזרה?” שאלה-אמרה גפן.
אני לא יודעת אם זה רעיון טוב ואולי בכלל יהיו שם מראות מפחידים וגם אנחנו קטנות. אין לנו איך לעזור במצבים כאלו” אמרתי. הבנות הסכימו עם הדברים, הם חששו להתקרב למקום ואז הציעה גפן: “אולי נגיד ביחד פרק תהילים?” “בואו נגיד, זה בטוח יכול לעזור במצבים כאלו” אמרה רז. אמרנו פרק תהילים ביחד בכוונה גדולה מכל הלב והמשכנו לכיוון הסניף.
בדרך עצרנו על גבעה קטנה המשקיפה לכיוון ההמולה. ראינו כמה ניידות משטרה ואמבולנסים שנסעו במהירות לכיוון הרעש, הסירנות נשמעו עד אלינו. הבנו שכנראה קרה משהו לא טוב.
דאגנו. היינו במתח.
לא יכלנו להתקשר כי זה היה בצהרי שבת והיינו בלי פלאפון, הרחוב היה כמעט ריק ומעט עוברי האורח שעברו בו, מיהרו לדרכם. כך הגענו לסניף חוששות, מפוחדות וסקרניות.
בסניף הבנות היו כבר באמצע תפילת עמידה. כשהמדריכה שלנו סיימה להתפלל, היא פנתה אלינו ושאלה למה אחרנו והאם הכל בסדר. סיפרנו לה בחשש על האירוע, הסירנות וההמולה שליוותה אותנו בדרך לסניף. היא חיזקה אותנו ואמרה שעשינו טוב שבאנו לסניף ולא התקרבנו לבדוק מה קורה.
יום למחרת, אמי סיפרה לי כי ההמולה היתה בעקבות תאונת דרכים שקרתה בין מכונית לקורקינט. ילד כבן 10 חצה את הכביש כשלפתע הגיחה מכונית מעבר לסיבוב ופגעה בו. הוא איבד את ההכרה ופונה לבית החולים.
בשיעור כישורי חיים דיברנו על המקרה ולמדנו עד כמה חשוב לזכור את כללי זהירות בדרכים ולרכב במקומות מיועדים ובטוחים על מנת להיפגע מפגיעות כאלו
