ביום חמישי יעל הלכה לבית הספר והייתה פעילות הכנת שתילים. יעל וחברים שלה הכינו שתילים קטנים ולקחו אותם הביתה. יעל חזרה הביתה בשמחה והראתה להורים את השתיל שהכינה. ההורים שלה אמרו: “כל הכבוד שהכנת אבל צריך להשקות ולגדל אותו עכשיו וזו אחריות”.
כעבור יומיים ההורים שלה ראו שאין שינוי, השתיל לא גדל. הם היו עצובים בשביל יעל, אך יעל הייתה שמחה וזה היה מפתיע.
ההורים שלה לא הבינו איך היא שמחה אם השתיל לא צומח.
כעבור עוד יום השתיל עדיין לא השתנה, וההורים שלה התאכזבו מאוד.
גם יעל הייתה מאוכזבת, כי היא השקתה אותו במים ושמה אותו בשמש, ועדיין שום דבר לא קרה. העבירה אותו לצל ועדיין שום דבר לא קרה…
למרות הניסיונות הרבים שלא הצליחו, היא הייתה מלאת תקווה שבסוף הצמח יגדל.
יעל האמינה בה’ וידעה שגם אם עכשיו לא רואים כלום, ה’ עוזר והכל קורה בזמן הנכון.
ואז היא אמרה: “כל מה שה’ עושה, הכל לטובה!”
פתאום השתיל החל לצמוח.
