השרשרת של לירון

לִירוֹן הָיְתָה יַלְדָּה בַּת 9, יַלְדָּה מְיֻחֶדֶת הַמְּלֵאָה בַּחֲלוֹמוֹת וּבְשְׁאִיפוֹת גְּדוֹלוֹת. הִיא רָצְתָה לְהַצְלִיחַ בְּבֵית הַסֵּפֶר, לְהָבִין אֶת הַלִּמּוּדִים, לִפְתֹּר אֶת הַתַּרְגִּילִים בְּבִטָּחוֹן וּבְיּוֹתֵר מִכֹּל – לְהַאֲמִין בְּעַצְמָהּ.

אֲבָל כְּמוֹ בְּרַבִּים מִן הַחֲלוֹמוֹת, הַדֶּרֶךְ לַהַגְשָׁמָה הָיְתָה מְלֵאָה מִכְשׁוֹלִים. הָיוּ יָמִים שֶׁבָּהֶם הִתְאַמצָה כָּל כָּךְ, וְעִם זֹאת לֹא הִצְלִיחָה לְהַבִין, כְּאִלּוּ דֶּלֶת נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה לְפָנֶיהָ.

כְּשֶׁהָיְתָה מִתְיָאֶשֶׁת, הִיא לָחֲשָׁה בְּקוֹל שָׁקֵט:
“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵיפֹה הַכּוֹחוֹת שֶׁנָּתַתָּ לִי? מָתַי אֶגְלֶה מִי שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת?”

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהִיא יָשְׁבָה בְּפִנַּת הַסַּפָּה וְהִשְׁמִיעָה אַנְחָה קְטַנָּה, סַבְתָּהּ נִכְנְסָה לַחֶדֶר בְּשֶׁקֶט. בְּיָדֶיהָ הִחְזִיקָה קֻפְסָה קְטַנָּה, עֲטוּפָה בְּבַד תְּכֵלֶת עָדִין.

“זֶה בִּשְׁבִילֵךְ, לִירוֹן,” אָמְרָה סַבְתָּהּ בְּקוֹל רַךְ.

לִירוֹן פָּתְחָה אֶת הַקֻּפְסָה בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת, וּבְתוֹכָהּ נָחָה שַׁרְשֶׁרֶת – קְטַנָּה וּזוֹהֶרֶת – עִם אֶבֶן זְעִירָה בְּגוֹן זָהָב שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא זוֹהֶרֶת מִבִּפְנִים.

“זוֹ לֹא שַׁרְשֶׁרֶת רגילה ,” לָחֲשָׁה סַבְתָּהּ, עֵינֶיהָ מְלֵאוֹת בַּסּוֹד. “זֹו שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁמְּחַבֶּרֶת אֶת נְשָׁמָתֵךְ לַכּוֹחוֹת הָאֲמִתִּיִּים שֶׁבְּתוֹכֵךְ. כְּשֶׁתִּלְבְּשִׁי אוֹתָהּ, לֹא תְּקַבְּלִי חָכְמָה מִחוּץ – אֶלָּא תִּזְכְּרִי שֶׁהִיא כְּבָר קַיֶּמֶת בָּךְ.”

לִירוֹן עָנְדָה אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת בִּזְהִירוּת. מִיָּד הִרְגִּישָׁה חֹם רַךְ מִתְפַשֵּׁט בְּכָל גּוּפָהּ, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ עוֹטֵף אוֹתָהּ בְּחִבּוּק מְנַחֵם.

לַמָּחֳרָת, הִיא יָשְׁבָה לְיַד הַשֻּׁלְחָן, מוּל דַּף מָלֵא בְּתַרְגִּילֵי חֶשְׁבּוֹן. לִפְנֵי שֶׁהִחֲזִיקָה בָּעֵט, עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ וְלָחֲשָׁה:
“הָאוֹר שֶׁבִּי מַסְפִּיק.”

כְּשֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ, הַמִּסְפָּרִים כְּבָר לֹא הִפְחִידוּ אוֹתָהּ. הֵם נִרְאוּ כִּפְתָּרוֹן שֶׁל תַּצְרוּפָה, וְהַפִּתְרוֹנוֹת נִפְרְסוּ לְפָנֶיהָ כְּמִשְׂחָק מְהַנֶּה.

מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם, הִיא עָנְדָה אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת כְּשֶׁנִּתְקָלָה בְּרֶגַעִים קָשִׁים, וּבְכָל פַּעַם שֶׁזָּקְקָה לַתִּזְכֹּרֶת, הִיא הִרְגִּישָׁה אֶת הַכֹּחַ פּוֹעֵם בְּתוֹכָהּ.

אַךְ בְּיוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי שֶׁהִתְגַּבְּרָה עַל מַטָּרָה קָשָׁה בִּמְיֻחָד, הִיא הֵבִינָה מַשֶּׁהוּ עָמוֹק: הַשַּׁרְשֶׁרֶת לֹא הָיְתָה מָקוֹר הַהַצְלָחָה שֶׁלָּהּ, אֶלָּא רַק תִּזְכֹּרֶת.

הִיא הוֹרִידָה אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת, הִנִּיחָה אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן וְחִיְּכָה. הִיא יָדְעָה עַכְשָׁו שֶׁכָּל מָה שֶׁהִיא צְרִיכָה – כְּבָר קַיָּם בְּתוֹכָהּ.

הַבִּטָּחוֹן, הַחָכְמָה וְהָאוֹר הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ לֹא בָּאוּ מִחוּץ, אֶלָּא מִן הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ עַצְמָהּ.