איילה היא ילדה בת 12 , שקטה שאנשים לא שמים לב אליה.
היא כל יום מגיעה אל ביה”ס בשקט בלי שישימו לב, יושבת מאחור בשיעורים ומקשיבה בשקט .
הילדים האחרים בכיתה אהבו לצחוק, לשמוח ,אבל היא לא. היא לא שינתה את דרכיה אף פעם ,כולם תמיד אמרו לה: “את כל כך שקטה…” לפעמים זה כאב לה ,אבל היא לא רצתה להשתנות.
יום אחד בעיר שלה החלו לקרות דברים מוזרים, אנשים התחילו לשכוח דברים. אמא שלה שכחה את הדרך לעבודה למרות שהדרך מעולם לא השתנתה ,אחותה הקטנה שכחה באלו חוגים היא ואבא שלה שכח איך נראה הרכב שלהם. הילדים בבית הספר שכחו את השירים האהובים עליהם ואפילו שכחו איפה לשים את התיק שלהם בבוקר…
רק איילה לא שכחה כלום ,אולי זה היה בגלל השקט שלה.
’משהו מרגיש לי מוזר’ אמרה איילה.
רוב האנשים חשבו שזה סתם צירוף מקרים ,אבל הם שכחו עוד ועוד דברים וזה התחיל להפחיד אותם.
הרבה אנשים החלו לצעוק את הדברים שהם אומרים בתקווה שזה יעזור להם לא לשכוח ,אבל כשהם צעקו זה רק החמיר והחמיר .
איילה הבינה משהו שאף אחד לא הבין,
בערב אחד, כשכל אנשי העיר פחדו, איילה יצאה לשביל שליד ביתה ושמה לב שכשהיא לוקחת נשימה עמוקה הרוח נרגעת והעלים לא מרשרשים וכל האנשים שהיו בקרבתה נזכרו בהכל כאילו שום דבר לא נשכח.
למחרת, היא חזרה לבית הספר .היא התקרבה לילדה ששכחה את שם הכלב שלה, ישבה לידה ולא אמרה שום דבר. פשוט לקחה נשימה עמוקה וספרה עד 10. איילה שאלה את הילדה: ’את זוכרת איך קוראים לכלב שלך?’ והילדה נזכרה מיד, ’לכלב שלי קוראים מייפל והוא בצבע חום בהיר, חמוד עם שתי אוזניים שמוטות’. הילדה אמרה לאיילה תודה ושאלה אותה ’איך עשית שאזכור?’ איילה ענתה: ’אני לא עשיתי כלום ,רק הייתי פה.’ הילדה סיפרה זאת לחבריה., לא כולם האמינו עד שלא חוו זאת. לפתע כולם ביקשו מאיילה לשבת לידם ,בפעם הראשונה איילה הרגישה ששומעים אותה ושהיא לא שקופה , ששומעים אותה ולא בגלל שהיא צעקה אלא רק בזכות השקט שלה.
למחרת, הגיעה איילה אל ביה”ס, הכל היה שונה ,הילדים אמרו לה בוקר טוב כשהיא נכנסה לכיתה ושאלו לשלומה.
איילה שמחה שסוף סוף שמים לב אליה.
המסר הוא: לפעמים לא צריך לצעוק כדי להשמיע, אלא להיות בשקט בדיוק כמו איילה.
