השנה ששנתה את חיי

היה זה בוקר בהיר. תמר קמה מוקדם כדי להתארגן ליומה הראשון בבית
הספר החדש. היא לחשה לעצמה בחשש: “אוף, אני אהיה כל כך בודדה
כי אני חדשה כאן”.
צעדתי לעבר בית הספר בפעם הראשונה, כשאני חשה עצובה ולחוצה
מאוד. המורה הכריזה בפני התלמידים: “ילדים, יש לנו תלמידה חדשה
בכיתה”. כולם נעצו בי מבטים והייתי נבוכה מאוד. המורה פנתה אליי
בלחש: “תמר, תציגי את עצמך”. התביישתי לעמוד מול כולם, אך אמרתי
בקול רועד: “אני תמר מזרחי, והגעתי מבית הספר ‘הלל’ שנמצא בקרבת
ביתי”.
כולם המטירו עליי שאלות: “למה עברת?”, “בת כמה את?”, “מה הצבע
האהוב עליך?”. לא ידעתי מה להשיב. מיהרתי להתיישב לצד ילדה
שקטה שישבה בבדידות במשך כל היום. שאלתי את עצמי אם כדאי לי
לגשת אליה. לבסוף אזרתי אומץ, ניגשתי ושאלתי: “איך קוראים לך?”
היא לא השיבה מיד, הרכינה את ראשה מטה ואמרה בשקט: “קוראים
לי אלונה”. עניתי בשמחה: “איזה שם יפה יש לך! את רוצה שנהיה
חברות?”. אלונה הסכימה והלכה לדרכה. בצהריים הרהרתי כיצד
אוכל לשמח אותה. עלה במוחי רעיון מצוין: אזמין אותה למסיבת
פיג’מות ובבוקר נוכל לסעוד פנקייקים מפנקים! שאלתי את אמי האם
אוכל להזמין את אלונה, והיא השיבה בחיוב: “זה רעיון נפלא”. חיוך
עלה על פניי ואמרתי בהתרגשות: “יש! זו הפעם הראשונה שחברה
מגיעה לישון אצלי”. למחרת שאלתי את אלונה אם היא מעוניינת, והיא
אמרה שתבקש רשות מאמה. אמא של אלונה הסכימה בשמחה
ואמרה: “אלונוש, אני כל כך מתרגשת עבורך שיש לך חברות”.
אלונה חייכה אליי ושאלה בחדווה: “באיזו שעה להגיע?”. עניתי
. שנתראה ב 18:30-
בערב, כשאלונה הגיעה לביתי, שאלתי אותה אם תרצה לצפות
בסרט. אלונה שתקה, והבנתי שהיא אינה מעוניינת. הצעתי שבמקום
זאת פשוט נשוחח בפרטיות בחדרי.
שם אלונה נפתחה ושיתפה אותי בכך שהיא חווה חרם חברתי. הלב שלי
נחמץ, והבטחתי לה שאנסה לסייע בפתרון המצב. בלילה, כשכבר ישנה,
לחשתי לעצמי: “אני חייבת לשוחח עם נויה כדי שתפסיק להחרים אחרים”.
בבוקר אמא הכינה פנקייקים מפתים, אלונה הודתה לה בלחש ויצאנו לבית
הספר. כשהגענו, ניגשתי לנויה ואמרתי בנחישות: “נויה, את יכולה בבקשה
להפסיק?”
נויה הופתעה ושאלה: “מה להפסיק?”. נלחצתי לרגע וחזרתי למקומי, אך
לפתע נויה קראה לי לשוב. לקחתי נשימה עמוקה והיא אמרה: “אני אשקול
את העניין”. הלכתי למקומי בתחושת סיפוק.
הימים חלפו. המורה נהגה לקרוא לי לעיתים קרובות כדי לשאול אם אני
מבינה את החומר, וזה הביך אותי מאוד. יום אחד ראיתי שאלונה עצובה
במיוחד. כששאלתי מה קרה, היא סיפרה בבכי שהכלב שלה מת. ניסיתי
לנחם אותה בחיבוק, אך היגון שלה היה גדול מדי.
כשסיפרתי על כך לאמי, היא הציעה שנאמץ עבור אלונה כלב חדש. לאחר
שקיבלנו רשות מאמה של אלונה, הלכנו למקלט לחיות.
הייתי נרגשת מאוד כשקניתי לכלבה חטיפים וצעצועים.
כשראתה אלונה את הגורה במטבח, היא שמחה לרגע, אך אז חיוכה דעך
כי זה הזכיר לה את כלבה המנוח, מוקה. אמרתי לה בעדינות: “לפעמים
צריך להמשיך הלאה, אני תמיד כאן בשבילך”. אלונה החליטה לקרוא
לכלבה “לוקה”, שפירושו בספרדית “משוגעת”, בשל אופייה השובב.
יום לאחר מכן חליתי מאוד ולא יכולתי לקום מהמיטה. אלונה הגיעה לבקר
אותי עם לוקה כדי לעודד את רוחי. לאחר שהלכה, נשמעו דפיקות על
הדלת. אמא פתחה ומצאה חבילה עבורי. כשפתחתי אותה, גיליתי שם גור
כלבים קטן! התברר שאמי ואמה של אלונה תכננו זאת יחד כהוקרה על
המחווה שלי. כשחזרתי לבית הספר לאחר שהבראתי, הכיתה קיבלה את
פניי בחמימות; אלה הביאה שוקולדים, ליאור הביא סוכריות ואפילו נויה
הגישה לי ממתקים. הרגשתי שהחרם על אלונה סוף סוף נשבר.
בערב אחד, לאחר טיול עם לוקה, קיבלתי שיחה ממספר חסום. עניתי
בחשש, ומישהו שנשמע כמו אישה מבוגרת אמר: “היי מותק, זאת סבתא
שלך”. זיהיתי שזהו נועם מהכיתה שמשתמש בשינוי קול וניתקתי בכעס.
בבוקר למחרת, שהיה גשום וסוער, רכב מסתורי החל לעקוב אחריי בדרך
לבית הספר. נתקפתי פאניקה ורצתי במהירות פנימה. המורה וחברותיי
הרגיעו אותי עד שהחשש התפוגג. אחר הצהריים הלכתי לחוג תפירה, שם
תפרתי כריות רכות.
כשאמא אספה אותי, היא נראתה מתוחה. הגענו לבית שעליו שלט:
“משפחת צור”. תהיתי מדוע זהו השלט, הרי זהו שם הנעורים של אמי לפני
שהפכה למזרחי. אמי צלצלה בפעמון בידיים רועדות. אישה מבוגרת
פתחה את הדלת, וברגע שראתה את אמי הן פרצו בבכי והתחבקו. “זאת
סבתא שלך,” אמרה לי אמי בתדהמה. אמי חשפה בפניי שברחה מהבית
בגיל 18 בגלל מריבה, ומאז נותק הקשר. פתאום נכנסו בני הדודים שלי.
פגשתי את בת דודתי שגילה כגילי – בת 11 – והתרגשנו מאוד לגלות זו
את זו.
להפתעתי, אחד מבני הדודים האחרים היה ילד מהכיתה שלי!
הוא נראה מבוייש כי לא הכין שיעורי בית, אז עזרתי לו וישבנו כולנו לצפות
בסרט. בסוף השנה נבחרתי למועצת התלמידים ברוב גדול. כשנודע לי
שניצחתי, התרגשות מתפרצת הציפה אותי.
יום אחד, בשל שביתה בבית הספר, אלונה, אלה ואני קבענו להיפגש.
פתחנו את אלבום התמונות הישן של המשפחה ונתקלנו בתמונה משונה
שהציתה את סקרנותנו. הפכנו לבלשיות של ממש והתחלנו לחקור את
התעלומה המסתורית שהסתתרה בין הדפים. פתרנו את החידה
הראשונה, שהייתה סבוכה במיוחד, אך לא הרפינו עד שהצלחנו. בניסיון
השני הכרזנו בניצחון: “הצלחנו!”. כשבישרנו לאמי על פתרון החידות
והרמזים, היא אמרה בגאווה: “כל הכבוד בנות, אני גאה בכן מאוד”.
בימים שלאחר מכן, כשהתחילו הימים הפתוחים לחטיבה, נויה ניסתה שוב
להציק לנו, אך הפעם השבתי לה בביטחון: “את שוב מתחילה, נויה?”. נויה
חשה חרטה, התנצלה ואף ביקשה להצטרף אלינו. השנה שהתחילה
בבדידות הסתיימה עם משפחה מורחבת, חברות אמת וכלב אהוב. אני
תוהה בציפייה: מה מחכה לי בחטיבה? את זה נגלה בהמשך…