יום אחד התעוררתי בבוקר והייתי צריכה ללכת לבית הספר. צחצחתי שניים,
התלבשתי, הכנתי לי פרוסת שוקולד וארזתי אותה לתיק. כאשר באתי לצאת מהבית
ראיתי את אחותי הקטנה ששמה איזבלה יושבת בספה ובוכה. נגשתי אליה ושאלתי אותה למה את בוכה?
אחותי ענתה לי שאמא לא נתנה לי את החטיף שוקולד שרציתי לקחת איתי לבית הספר.
הרגעתי את אחותי וארגנתי אותה לבית הספר.
בדרך לבית הספר ראיתי את החברה הטובה שלי עם חטיף שוקולד ביד. אמרתי לעצמי זה בדיוק
אותו חטיף שאחותי הקטנה רצתה. אולי אבקש ממנה להביא לי אותו? חשבתי וחשבתי ובסוף
החלטתי לבקש ממנה, אבל לא ידעתי שהשוקולד הזה קסום. אפילו החברה שלי לא ידעה על כך.
כאשר החברה הסכימה לתת לי את החטיף שמחתי כל כך שאוכל לשמח את אחותי. נתתי אותו
לאחותי שתלך לבית הספר בשמחה.
בהפסקת האוכל אחותי פתחה את חטיף השוקולד וראתה שהוא קצת מוזר, הצורה שלו והצבע היו
משונים מאוד. אבל זה לא היה כל כך אכפת לה כי היא רצתה מאוד לאכול אותו.
לאחר שאכלה את השוקולד קרה דבר מאוד מוזר. פתאום אחותי הרגישה שמשהו מוזר קורה לה
הידיים שלה התנפחו והפכו להיות גדולות במיוחד, צבע העור שלה השתנה ונהפך
לצבעוני, היא גבהה בצורה קיצונית. אחותי הרגישה שמשהו לא בסדר קורה בתוך הגוף שלה וביקשה
לצאת לשירותים כדי להסתכל עליה במראה.
בדרכה לשירותים כמה מהמורים הבחינו שמשהו לא טוב קורה לה, הם נבהלו ממש כאשר ראו אותה
ולא ידעו מה לעשות, הם פחדו מאוד לגשת אליה. הם חשבו בליבם “אולי זה מדבק” ….
רצתי לשירותים כדי להבין מה קורה לי, הסתכלתי במראה ונבהלתי לא ידעתי מה לעשות. כל כך
פחדתי. החלטתי לרוץ לביתי ולחפש את אמא שלי.
בדרך לבית פחדתי מאוד שיראו אותי כך, שייבהלו ממני, נהפכתי להיות כל כך מוזרה כל כך
דומה לביגפוט אמרתי לעצמי איך זה קרה לי למה אני צבעונית, גדולה, כולי שערות.
לא ידעתי מה לעשות רצתי מהר לבית שעוד אנשים לא יראו אותי יותר אבל לצערי בדרך
האנשים ראו אותי נבהלו וברחו ממני. כמה אנשים ניסו להרוג אותי כי חשבו שאני יצורה מזיקה.
המזל שהיה לי שהפכתי להיות מהירה והם לא הצליחו לתפוס אותי.
הגעתי לבית ומרוב בהלה נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת. התחלתי לבכות לא ידעתי מה לעשות.
המחשבות התחילו לרוץ בראשי:” מה יקרה שאמא תגיע ותראה אותי”, “האם היא תיבהל ממני או
תעזור לי”, “האם אמא תזהה אותי”…….
מרוב לחץ פתאום התעלפתי. לאחר שעתיים בערך אמא חזרה מהעבודה וחיפשה אותי בכל הבית
ולא מצאה. פתאום נשמעו דפיקות בדלת אמא חשבה שזאת אחותי איזבלה אך זאת הייתי אני.
לא הבנתי למה אמא לחוצה, היא התחילה לספר לי שאחותי אבדה והיא לא מוצאת אותה. עזרתי לה
לחפש את איזבלה בכל מקום וגם אני לא מצאתי.
לבינתיים איזבלה התחילה להתעורר ופתאום מצאה את עצמה מתחת לעץ ליד הבית שלה.
היא לא הבינה מה היא עושה שם, היא התחילה לצעוק הצילו הצילו שמישהו יעזור לי. הצעקות הגיעו
עד לאמא. אמא שמעה והתחילה לרוץ כשהיא ראתה את איזבלה היא כל כך שמחה. איזבלה לא
האמינה למראה עניה שהיא פתאום שוב ילדה רגילה וכולם היו מאושרים.
