השגחה פרטית / אנאל בריגה כיתה ה’
שלום . קוראים לי אסתר- שירה ואני גרה בפריז , הוריי עברו לכאן לפני ארבע שנים בגלל העסק של אבי .
לצערי ,אין בית ספר של יהודים בקרבת מקום ועד שנעבור דירה אני לומדת בבית ספר השכונתי הקרוב לבית .
אני אוהבת את פריז , היא יפה וזוהרת בלילה אבל לפעמים אני מאד מתגעגעת לישראל . בכיתה יש לנו 35 בנות ומתוכן רק שתי בנות יהודיות . לפעמים אני מרגישה קצת עצובה , במיוחד כשבנות קוראות לי ” יהודייה ” וחושבות שזו מילת גנאי . אמי אמרה לי שבכל פעם שאני עצובה להיזכר שאני בת של מלך להתגאות בעצמי ולהראות לכולם שאני שלמה ובוטחת בבורא עולם. לפעמים קשה לי להתפלל בסידור מול כל הכיתה, אבל אני יודעת שה’ שמח וגאה בתפילה שלי וזה עוזר לי מאד להמשיך להתפלל מהסידור מילה במילה ולא לפספס אף תפילה .
שמה של חברתי הטובה ביותר הוא ליאן , גם היא יהודייה . בביתם לא שומרים את כל המצוות כמו בביתי, וכשאני מתפללת היא יושבת ליידי ומקשיבה . פעם ניסיתי ללמד אותה אבל היא משתעממת מהר ומוותרת .ליאן היא חברה טובה וכיף לי בחברתה . אנחנו יכולות שעות לשבת ולצחוק על דברים לא מצחיקים בכלל . לפעמים , בערב אנחנו נפגשות , שוכבות על הדשא מסתכלות על הכוכבים ומדמיינות איך יום אחד נגור בישראל . בישראל זה גאווה להיות יהודי וכולם מבינים שזו זכות ופה לפעמים זה קצת קשה . אני תמיד אומרת שה’ שם אותנו במקום שהכי טוב בשבילינו ,וליאן תמיד מסכימה איתי .
בכל שנה , בכיתה ו’ , הילדות חוגגות את סיום בית הספר בטיול מיוחד לדיסנילנד . אני וליאן התרגשנו מאד וספרנו את הימים עד לטיול המיוחל תכננו לעלות על הרכבת הכי מפחידה והבטחנו שאם מישהי מאיתנו תרגיש בחילה , השנייה תגיש לה מהר כוס מים .
יום הטיול הגיע וההתרגשות הייתה בשיאה , כל הבנות התארגנו וחיכו בחוץ להסעה . לפתע נזכרתי שלא התפללתי בבוקר ,ביקשתי מליאן שתלווה אותי לכיתה לקחת את הסידור . ראינו שההסעה מתעכבת והחלטנו לשבת ולהתפלל בכיתה . באותו היום הצלחתי לשכנע את ליאן להתפלל ומרוב ששמחה מהטיול החליטה לנסות .
יצאנו החוצה בסיום התפילה ונבהלנו מאד ,ההסעה נסעה עם כל בנות הכיתה . רצנו מהר למזכירות וביקשנו לחייג למורה שלא השיבה לטלפון .
ליאן כעסה מאד ואמרה שבגללי ובגלל ” התפילות שלי “פספסנו את ההסעה ועכשיו ההורים שלה יכעסו על כך, שהם צריכים לבוא במיוחד לקחת אותה ובכל מקרה נפספס את רוב הטיול והכל באשמתי . הייתי עצובה ונסערת במיוחד . הרגשתי אשמה על כך ששכנעתי את ליאן להישאר איתי ולהתפלל .
ההורים של ליאן באו בכדי להסיע אותנו למקום .כל הדרך ליאן שתקה ולא הישירה מבט לעברי , אבא של ליאן הפעיל את הרדיו . לפתע שמענו הודעה דרמטית מפי הקריין . האויר כמו נעשה כבד וחנוק יותר. נשימתנו נעתקה. “אוטובוס התהפך על יושביו במהלך נסיעתו. בנסיעה נכחו 33 תלמידות בית ספר”. כל הדרך לא הצלחנו להוציא הגה מפינו. כשהגענו לשם הבנו שזה היה האוטובוס שפספסנו .
אמא של ליאן בכתה ואבא של ליאן התקשר לאנשים רבים, ואני וליאן התחבקנו חזק ובכינו , ידענו בתוך הלב שמה שהציל אותנו הייתה התפילה .
מאותו היום אני וליאן מתפללות יחד בשמחה ובגאווה , הוריה של ליאן החלו לשמור שבת .
ואני ? אני יודעת שהכל בהשגחה פרטית!
