הכל התחיל ב- 7 באוקטובר, יום שבת שעה 06:00 בבוקר. קמתי לבוקר מזעזע. ראיתי את האחיות שלי בהלם ממה שהן רואות בחדשות. אחותי אמרה לי להיכנס לאתר חדשות כדי להבין מה קורה. ראיתי במשך שעה 60 פוסטים על מה שקרה. אזעקות, חדירת מחבלים, חדירת כלי טייס עוין והתופת. ממש נבהלתי ודאגתי לאנשים שצריכים לעבור את הזוועות האילו.
חשבתי על אמא ואח שלי שהיו בצפת אצל דוד שלי. למרות שהם לא היו בדרום עדיין פחדתי. התקשרתי לאמא שלי לשאול לשלומה ושלום אחי, והם אמרו שהכל בסדר. למרות שהייתי עצובה ופחדתי נורא התאפסתי על עצמי והחלטתי להתעסק בעניינים אחרים.
לאחר כמה שעות אמא ואח שלי חזרו ,וסיפרו שהם ראו מלא אמבולנסים, משטרות ומחסומים. אמא שלי סיפרה לי שבן דוד שלי היה צריך ללכת למסיבת הטבע ברעים, אבל למזלנו בשנייה האחרונה האוטו שלו התקלקל.
כשהלכנו לישון בלילה, אמא שלי נעלה את הדלת ושמה לידה גז פלפל, ואמרה לכולם לומר “שמע ישראל”.
למחרת קמנו לתקופת זומים ולמידה מרחוק. תקופה לא פשוטה, חיכית ממש לחזור לשגרה ולבית הספר. רציתי מאוד להפגש עם החברות שלי וללמוד פנים מול פנים.
לאחר כמה ימים שאימי הלכה לעבודה ונשארנו בבית אני ואחותי, פתאום נשמעה אזעקה. נבהלתי מאוד. לקחנו את הכלב שלי ורצנו למקלט. לאחר כמה דקות הבנו שהיתה אזעקת שווא, וזה ממש הרגיע אותי.
לאחר שבועיים של למידה מרחוק חזרנו לבית הספר. באותו השבוע, ביום שבת 2 בדצמבר נפגשתי עם חברות שלי. טיילנו בעיר, שמחות וצוחקות. שכבר התחיל להחשיך רצינו להפרד לדרכנו, ולפתע שמענו בומים חזקים, ולאחר דקה נשמעה אזעקה. נבהלנו מאוד כי היינו באמצע הרחוב, לבד ובחושך. התחלנו לרוץ ואז נשכבנו על הרצפה. חברה שלי אמרה לנו שהיא מכירה מקלט קרוב. רצנו בכל כוחנו בעליות ובירידות עד שהגענו למקלט.
אימי התקשרה לחוצה מאוד ואמרה שאח שלי יבוא לקחת אותי. ספרתי את הדקות עד שאחי הגיע. הוא הרגיע אותי ונסענו הביתה. כשראיתי את אמא, חבקתי אותה בכל כוחי, וחשבתי על הילדים, הנשים והגברים שצריכים לעבור את הסיוט הזה באופן יום יומי. ילדים שנאלצו לעזוב את בתיהם, צעירים שנהרגו במסיבה ברעים, אנשים שראו את המוות מול הפנים או שקרוב משפחה שלהם נהרג, אנשים שנחטפו לעזה. מי יודע מה קורה איתם? אולי הם נמצאים בחושך?
בלי אוכל, בלי מים, בלי מקלחת חמה, אולי עוברים התעללות נפשית ופיזית? היכן הם ישנים ? האם קר להם ?
המחשבות העלו בי צמרמורת. התפללתי וקיוויתי שהכל יגמר מהר ככל שאפשר.
למחרת הגיע בשורה משמחת. קרובת משפחה שלי אורי מגידיש חזרה הביתה משבי החמאס. זאת היתה שמחה מהולה בעצב גדול. אבל זה נתן לי תקווה להחזרת יתר החטופים.
חג החנוכה לא היה כמו בכל שנה. היה חג בלי הרבה אור. בכל יום כשהדלקנו נרות בקשנו שהקב”ה יתן לעם ישראל הרבה אור. בהדלקת הנר האחרון, עשינו את הסגולה של כתיבת פתק בקשות והנחתו מתחת לחנוכיה. אני ואימי קראנו תהילים ובקשנו מהקב”ה בקשות רבות על המשפחה ועל כל עם ישראל. ואז קרה נס, בדיוק כשקראתי את המשפט ” ביד חזקה ובזרוע נטויה” , הסתכלתי על החנוכייה וראיתי שיוצא מהשמש שעווה בצורת יד חזקה כמו שריר כזה. זה הפתיע אותי ממש. אני ואימי הבנו שהקדוש ברוך הוא, שמע אותנו, וזה נתן לנו תקווה.
אני מאחלת שבעזרת השם כל החטופים יחזרו הביתה במהרה ובשלום כי עם ישראל חי וקיים.
