יום ראשון
יום אחד דנה קמה, התלבשה, נעלה נעלים והלכה להעיר את אמא שתיקח אותה לגן. אמא קמה ולקחה את דנה לגן. לדנה היה מאוד כיף בגן. ופתאום דנה ראתה את הבובה של מיקה. ודנה חשבה שאולי היא יכולה להחזיר למיקה את הבובה. אז דנה הסתכלה בין הילדות בגן. והיא ראתה שמיקה לא שם. ואז היא נזכרה שמיקה הלכה. ואז עלה לדנה רעיון גאוני. לחכות למחר ולשים ואת הבובה של מיקה במגירה שלה.
יום שני
דנה קמה במהירות אל הגן. וכשהיא הגיעה לגן היא ראתה את מיקה מחפשת ושואלת את כולם אם הם ראו את הבובה שלה. ואז דנה ניגשה אליה ואמרה
:”אני יודעת איפה הבובה שלך” ואז מיקה השיבה :”באמת? איפה היא” ?ואז דנה אמרה: “הבובה שלך במגירה שלי . כי פשוט אני ראיתי אותה ואת כבר הלכת. אז לא יכלתי להביא לך אותה. אני אביא לך אותה עכשיו” ואז דנה הביאה למיקה את הבובה שלה. ומרוב שמיקה שמחה היא חיבקה את דנה חזק מאוד.
יום שלישי
דנה ומיקה קמו שמחות. והם נפגשו בגן והם שיחקו ביחד כל הזמן. וכשאמא באה לקחת את דנה. דנה סיפרה לאמא על כול מה שקרה בגן. ואמא אמרה: “כול הכבוד לך עשית השבת אבדה” ודנה ענתה:” מה זה השבת אבדה”?
ואז אמא השיבה :” השבת אבדה זה שמשיבים לך משהו כלומר להחזיר משהו. הבנת ? “כן” ואז שדנה הלכה לישון. היא חשבה שאים לא שמים לב לדברים אז אתה לא שמח כמו שדנה עכשיו מרגישה.
“אז ילדים תחשבו להחזיר לחברים את הצעצועים שלהם כי אחרי זה אתם תעשו השבת אבדה”
הסוף.
