השבלול" שלי"
שמי הודיה בלטה ואני בת 10, לומדת בכיתה ה' בבית הספר חמ"ד "הדסים".
בבית הספר אני לומדת בתוכנית "אמירים" (תוכנית העשרה לימודית). בזמני הפנוי אני
אוהבת לעסוק ביצירה, לפתור תשבצים, תשחצים וסודוקו, לשחק שחמט ודמקה, אוהבת
ספורט ולהטוטנות.
יוזמת שיעורי הסברה על הלקות שלי, משתתפת בתנועת נוער "בני עקיבא", אוהבת לבשל
ובעיקר לאפות עם אמא.
התלבטתי על איזה נושא לכתוב את הסיפור, לבסוף החלטתי לשתף אתכם בסיפורי חיי
האישיים.
הכל התחיל ביום בהיר אחד-שישי בבוקר התחלתי להרגיש לא טוב, הקאתי, היה לי חום
גבוה, כאבו לי הראש והבטן בצורה קיצונית. אמא לקחה אותי לרופא, הרופא בדק וטען שזה
וירוס די נפוץ בקרב ילדים בחורף אך אמא הבינה שמשהו לא תקין ולא מכירה כאב ראש אצל
ילדים בקיצוניות כזו. אחרי שאמא התעקשה לקבל הפניה לבית חולים, הגענו לבית חולים
"כרמל" שבחיפה, ושם ערכו לי סדרת בדיקות מקיפות. לאחר כמה בדיקות הרופאים גילו
שיש לי דלקת קרום המוח לאחר מכן נתנו לי טיפול אנטיביוטי. כמה שעות לאחר מתן הטיפול
התרופתי מצבי התדרדר ואיבדתי הכרה. באותו זמן אמא הזעיקה עזרה וכיוון שלא היה
טיפול נמרץ בבית החולים "כרמל" העבירו אותי בניידת טיפול נמרץ לבית החולים רמב"ם.
שם נשארתי למשך שלושה ימים ללא הכרה וביום הרביעי ברמב"ם התחלתי להראות סימני
תזוזה ויצאתי מכלל סכנת חיים.
הרופאים החליטו להוריד אותי למחלקת ילדים אך עדיין לא חזרתי להכרה מלאה בשלב זה,
בעקבות המחלה צד ימין שלי השתתק כמעט לגמרי.
בעקבות השתתקות לא יכולתי לדבר,ללכת, לאכול בכלל ואחרי כשבוע הוצאתי מילה מהפה
המילה היתה "אמא" לפני שדיברתי בפעם הראשונה מאז תחילת המחלה לא ידעתי מי נמצא
בחדר לידי. אחרי כמה ימים שמו לב שהיתה לי ירידה משמעותית במשקל אז חיברו לי
צינור לאף שמתחבר לגרון כדי שאני יוכל לאכול ולעלות במשקל.
קיבלתי כל מיני טיפולים שיעזרו לי לתפקד טוב. כמו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, וקלינאית
תקשורת כל הטיפולים האלו עזרו לי ללכת יציב, לדבר טוב יותר, ולאכול בצורה בטוחה.
לאחר הטיפולים שקיבלתי הדיבור שלי השתפר ובקשתי לדבר עם חברה שלי אחרי כמעט
חודש שלא נפגשנו.
אחרי בערך כשבוע הצטרפה אליי חברה לחדר קראו לה מאי והיא עזרה לי מאוד
בפיזיותרפיה ואהבנו לשחק ביחד בסליים שאבא היה קונה לנו. הטיפולים בבית החולים לא
היו לי כיפים בכלל אבל היו דברים שאהבתי למשל שדודים ובני דודים שלי היו באים לבקר
אותי ומביאים לי כל מיני מתנות בין המתנות שקיבלתי ואהבתי זה דובי גדול שקנה לי בן דוד
שלי.
הדובי הזה הוא חבר טוב שלי ועד היום אני ישנה איתו כשהייתי בבית חולים הייתי מסתובבת
איתו בקניון כישבתי על כיסא גלגלים עד שאנשים היו שואלים את ההורים שלי למה הם
מסתובבים עם דובי על כיסא גלגלים מרוב שהדובי גדול לא היה נראה שאני יושבת שם.
אחרי כמה שבועות הרופאים החליטו להעביר אותי שיקום בבית החולים "תל השומר"
שבמרכז הארץ.
בשיקום המשכתי עם הטיפולים שקיבלתי בבית חולים רמב"ם.
בנוסף לטיפולים עשו לי סדרת בדיקות ביניהם ערכו י בדיקת שמיעה ונמצא שבאוזן אחת יש
פגיעה משמעותית בשמיעה הפגיעה הייתה בשבלול האוזן הימנית.
לאחר צילום אם-אר-אי הרופאים החליטו שצריך ניתוח שתל וכך יהיה אפשר להציל חלקית
את השמיעה.
בשביל ההורים שלי זו לא הייתה החלטה פשוטה בכלל לאור מה שעברתי בחודשים הללו.
לבסוף ההורים שלי החליטו לקבל את החלטת הרופאים לעשות את הניתוח מתוך הבנה
שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לי לשמוע טוב יותר כך שאם תהייה פגיעה בשמיעה באוזן
שמאל אוזן ימין תוכל לחפות על זה. למרבה המזל עברתי את הניתוח בהצלחה רבה וגם אוזן
שמאל לא נפגעה.
אחרי הניתוח נשארתי לכמה ימים של התאוששות.
אחרי כמה ימים השתחררתי מבית החולים והמשכתי להגיע אחת לשבוע לשיקום שמיעתי.
עד היום אני ממשיכה להגיע לכיוון השתל.
בנוסף לכל מה שציינתי אני מקבלת סל אישי מיוחד בתוך בית הספר כמו מורת שמע,
קלינאית תקשורת, וטיפול רגשי.
כיום אני מתפעלת את השתל שלי לבד ולמדתי שזה חלק ממני ובזכותו אני יודעת דברים על
האוזן החיצונית והאוזן הפנימית.
וכל מי ששואל אותי מה יש לי על האוזן ועל הראש אני מסבירה בכיף ובשמחה ואפילו יוזמת
שיעורי הסברה כל שנה.
"הסוף"
