השבלול הקטן שחיפש חבר
כתבה: עלמא דיגורקר
פעם אחת, בשדה ירוק וגדול, חיה משפחת שבלולים שמחה ומאושרת.
אבא שבלול, שהיה מאוד חרוץ ולכן נקרא חרוצוני, אהב לאכול תותים ולקרוא עיתונים בשירותים.
אמא שבלולה, שקראו לה בינה כי הייתה מאוד חכמה, אהבה לאכול מלפפונים ולקרוא ספרים באוטובוס.
שבלול אח גדול, שקראו לו יונתן, אהב לאכול אבטיחים עם סוכר ולשחק ברובלוקס.
שבלול אח בינוני, שנולד באביב ונקרא משחקוני, אהב לשחק, לשתות חומץ תפוחים, לאכול תפוח בדבש ולשבת עם משחקי קופסה.
והיה גם אח שבלולון קטן, שקראו לו רחמים. הוא אהב לאכול אבוקדו ומנגו, לשתות קולה, לקרוא ספרי קומיקס ולשחק תופסת.
בוקר אחד, התעוררה משפחת השבלולים, אכלה ארוחת בוקר בריאה וטעימה, וכל אחד אכל את מה שהוא אוהב.
לאחר הארוחה, רצה השבלולון הקטן רחמים לשחק בתופסת. הוא פנה אל אמא בינה השבלולה ואמר:
“אמא, את יכולה לשחק איתי בתופסת?”
אמא בינה השבלולה השיבה:
“הייתי מאוד שמחה לשחק איתך, אבל אינני יכולה לרוץ. אתמול נפלתי ושברתי את הרגל, והרופא יוסי אמר לי לנוח 124 שעות.”
השבלולון הקטן היה עצוב, והלך אל אבא חרוצוני השבלול ושאל:
“אבא, אתה יכול לשחק איתי בתופסת?”
אבא חרוצוני השיב:
“הייתי שמח לשחק איתך, אבל אני צריך לעבוד דרך המחשב. אולי בפעם אחרת.”
רחמים הלך אל אחיו הגדול יונתן ושאל:
“יונתן, אתה יכול לשחק איתי בתופסת מסטיק?”
יונתן ענה:
“אני לא יכול. יש לי מבחן בחשבון, ואני צריך ללמוד. אני מצטער, אולי כשיהיה לי זמן.”
רחמים פנה אל משחקוני, אחיו השני, ואמר:
“משחקוני, אתה אוהב לשחק במשחקים. אולי תרצה לשחק איתי בתופסת צבעים?”
משחקוני השיב:
“לא, אני לא יכול. קבעתי עם חברים ללכת לסרט ארוך מאוד, בערך שלוש שעות. אולי נשחק כשאחזור.”
רחמים, השבלולון הקטן, היה עצוב ויצא לשדה הירוק בחוץ.
הוא ראה צב קטן ורץ אליו במהירות איטית. רחמים התקרב לצב ושאל:
“איך קוראים לך? אני רחמים.”
הצב ענה:
“לי קוראים יהודה.”
יהודה שאל:
“מה אתה רוצה לשחק?”
רחמים אמר:
“אני רוצה לשחק בתופסת.”
יהודה השיב:
“מצטער, אני ממהר לחבר. אולי נקבע מחר.”
רחמים אמר:
“טוב, בסדר.”
פתאום ראה רחמים צביה מקפצת ממקום למקום. הוא קרא לה:
“סליחה, איך קוראים לך?”
הצביה ענתה:
“קוראים לי פלוצי.”
רחמים שאל:
“את רוצה לשחק איתי בתופסת ערפדים?”
פלוצי השיבה:
“אני לא יכולה. אני ממהרת לפגישה.”
רחמים היה עצוב, אבל החליט להמשיך לחפש חבר או חברה ולא לוותר.
הוא המשיך ללכת ושר לעצמו שיר:
“אני הולך לחפש חבר או חברה ולא מוותר עד מחר.”
לפתע, הוא ראה יונה יפהפייה עם מקור לבן.
רחמים שאל:
“איך קוראים לך?”
היונה ענתה:
“לי קוראים מעופפת הרקדנית.”
רחמים שאל:
“את רוצה לשחק איתי בתופסת הפחדות?”
מעופפת הרקדנית השיבה:
“בשמחה! אשמח לשחק איתך בכל יום.”
רחמים אמר:
“את חברה מאוד טובה.”
מאז ועד היום, השבלולון רחמים והיונה מעופפת הרקדנית חברים טובים לנצח ורוצים להתחתן.
הסוף.
