לפני שאתחיל לספר על הסיפור שקרה לי, אספר לכם קצת עליי. קוראים לי אמיליה אני בת 11 וחצי ואני גרה בעיר רלינגי. יום אחד הגיעו לביקור בבית ספרנו ילדים מכפר קטן ושמו בלינגי. הכפר נמצא סמוך לעיר שלנו.
בביקור הכרתי חברה נחמדה ושמה מירואנה, היינו זוג יחד. ואחר כך קבענו שאני אבוא אל מירואנה לכפר שלה.
בצהרים לאחר יום הלימודים אבי לקחני אל הכפר בלינגי בו גרה מירואנה.
אני ומירואנה נכנסנו לביתה, הבית היה כל כך קטן ומוזר.
אווצ’!…איך אפשר ללכת עם התקרה הנמוכה הזאת? כל דקה אני נתקעת עם הראש שלי, מה זה גרים כאן גמדים?
לא לא, גמדים לא גרים כאן אבל אנשים דיי נמוכים. (ועם עיניים קצת מלוכסנות חשבתי לעצמי בלב אבל לא אמרתי בקול.)
,”תגידי”… שאלתי את מירואנה חברתי מהכפר המוזר: יש משחקים בכפר הזה?
“בטח” ענתה לי חברתי :” יש קלאסיק, גומיק, קובבות, מי מוצא את הגברת הזקנה?” ואני התחלתי לצחוק, עד שכאבה לי הבטן.
“מירואנה, אני מתכוונת לפלימוביל, קריי בייביז אלואל”.
“מה זה השמות המוזרים האלו”? הפעם התחילה מירואנה לצחוק.
וככה הבנתי עד כמה העולמות שלנו שונים לגמרי.
את מה שקרה לנו תוך כדי הליכה בבתי הכפר לא תהיו מסוגלים לדמיין.
שמענו רעש גדול והרגשנו חלקים מהתקרה נופלים לנו על הראש, הכל התמלא אבק ועננים שחורים כיסו לנו את העיניים.
פתאום לא ראינו בתים, הכפר נעלם והרגשנו שאנו צוללות לתוך האדמה.
החזקנו אחת לשנייה את הידיים וצעקנו להורים של מירואנה, היא צעקה “אמאאא, אבאאא” ואני צעקתי “אמאאא של מירואנהה אבא של מירואנהה”.
אף אחד לא ענה.
בתוך האדמה שמענו רעש של מים, ושמנו לב שאנחנו מתחילות להיסחף עם הזרם.
רועדות מקור מצאנו חתיכה של עץ ועליה צפנו עד שהגענו למקום מבטחים.
ומה שנגלה לעיננו היה מחזה יוצא דופן. היה שם שדה כלניות גדול ובו היה אגם של מים וסביבו שטח גדול של אדמה.
והחלק הכי הכי קסום שהיו שם אלפי גורי ארנבים מסתובבים מכרסמים גזרים וחסות.
הארנב זוהי החיה האהובה ביותר עלי ועל מירואנה.
קפצנו משמחה צעקנו נבים ארנבים שלנו, לא נזוז מכאן איך הגענו למקום הקסום הזה?
ומאז במשך ארבעה ימים רצופים, שיחקנו עם הארנבים, צחקנו איתם שיחקנו בקלאסיק ומי מצא את הארנב הזקן? עד שנשמע שוב הרעש המפחיד שהחזיר אותנו לכפר של מירואנה.
