סוף סוף הגיע חג הפורים, אני מתרגש להתחפש לאריה,
והיום אין שיעורים ויש רק פעילויות.
אני כבר מחכה להראות לחברים את התחפושת שלי ואני מקווה
שכולם יגיעו לכיתה.
אני ואבא נוסעים עכשיו לבית הספר, אבא אמר שנגיע עוד 5 דקות.
הגענו לבית הספר, אבל אין אף אחד בכיתה, אז הלכתי למזכירות לברר איפה הם.
שאלתי את המזכירה, אבל היא לא ידעה איפה הם, ואז היא הלכה לברר.
בינתיים הלכתי בעצמי לחפש אותם, שלפתע שמעתי ילד בוכה.
הלכתי לבדוק מי בוכה, וראיתי את ג’וני מהכיתה הנמוכה, כלומר אחת מלמטה.
שאלתי אותו: למה אתה בוכה?
וג’וני ענה לי: כי איבדתי את הרעמה שלי.
ואז הבנתי שהוא גם מתחפש לאריה, אז שאלתי אותו: אתה גם מתחפש לאריה?
וג’וני ענה לי: כן, איך אתה יודע?
ועניתי לו: כי אמרת רעמה, ולאריה יש רעמה.
ואז הוא שאל אותי: אתה יכול לעזור לי למצוא את הרעמה שלי?
ועניתי לו: כן בטח, איפה היית היום?
והוא ענה לי: בשרותים ובכיתה.
אמרתי לו: בוא נלך לחפש בכיתה שלך.
הלכנו לחפש בכיתה שלו, התחלנו באזור הישיבה שלו,
אבל לא מצאנו, אז התחלנו לחפש בכל הכיתה,
ולא מצאנו.
הלכנו לחפש בשרותים, חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו.
ג’וני התחיל לבכות שוב, ואז צץ לי רעיון ואמרתי לו: אולי מישהו מצא את הרעמה והביא למזכירות.
הלכנו אל המזכירות ושאלנו את המזכירה: מישהו מצא במקרה רעמה והביא אותה הנה?
והמזכירה ענתה לנו: כן, הוא כאן. הוא שלכם?
וענינו לה: כן, היא שלנו.
היא נתנה לנו את הרעמה, וג’וני שמח כל-כך ואמר תודה רבה רבה, והלך לכיתתו.
תוך שניה נזכרתי, ומה עם הכיתה שלי, איפה הכיתה שלי?
ואז המזכירה באה אלי בריצה ואמרה לי: מצאתי את הכיתה שלך, היא בחצר.
רצתי לחצר וראיתי את הכיתה שלי, כל-כך שמחתי שמצאתי את הכיתה שלי.
