בוקר אחד, רגיל לגמרי, אריאל היה בדרכו לבית הספר, כאשר התחילה רעידת האדמה הנוראה.
הוא מעד, רועד מפחד, והתרחק מבניינים ומזכוכיות, כפי מה שלמד בבית ספר. אך הדבר המשונה מכל, היה ששאר הילדים אינם הבחינו ברעידת האדמה.
“לא יכול להיות משהו גרוע יותר…” חשב אריאל. ואז, כמובן, התחילה גם אזעקה!! לא היה מה לעשות, ואזלו כל התקוות המעטות שנותרו בו.
“אל דאגה! יש דרך אחרונה להימלט” שמע פתאום קול מאחוריו.
אריאל הסתובב וראה איש מוזר בחליפה כחולה כהה, אשר רץ במהירות. “כל מי ששומע אותי שיבוא!” צעק. אריאל התלבט אם לסמוך על האיש המוזר, אך לבסוף החליט.
אריאל רץ אליו בבהלה, לא מבין מה קורה. האיש הבחין בו ורץ אליו. “בוא! מהר!” צרח האיש, “עוד מעט זה יסגר!” אריאל היה כנראה היחיד ששמע את האיש, כי אף אחד לא רץ אליו.
“אני מנסה!” צעק אריאל לעבר האיש, “זה הכי מהר שאני יכול!” “כמה שיותר מהר יותר טוב!” צעק האיש, מנסה לגבור על קול האזעקה.
לבסוף, אחר מאמצים רבים, הגיע אריאל אל האיש, ויחד הם רצו לסלע גדול. “מה אתה עושה?!” צרח אריאל, “אנחנו ניתקע בסלע!” האיש לא ענה. “מה אתה עושה?! אנחנו רצים אל סלע! אנחנו רצים לעבר המוות!” “תתרכז טוב-טוב, ותדמיין שיש באמצע הסלע דלת.” אמר האיש. “אני לא מצליח! קצת קשה להתרכז ברעידת אדמה ואזעקה!” השיב בכעס אריאל. “תדמיין שאין שום רעש, שאתה רץ הביתה ופותח את הדלת…” אריאל ניסה, לא הצליח. ניסה עוד פעם, לא הצליח. ניסה עוד פעם, עצם עיניים, והפעם… הצליח. הוא המשיך לדמיין. “עכשיו תושיט את היד ותפתח את הדלת…” אריאל עשה, ואכן הרגיש דלת! הוא פתח אותה, עדיין עוצם עיניים, וחיכה לאישורו של האיש לפקוח עיניים. “אתה יכול לפקוח עיניים אם אתה רוצה,” אמר האיש, “ודרך אגב, קוראים לי ישי,” “לי קוראים אריאל,” השיב.
“טוב, כבר מאוחר, נראה לך את החדר שלך ונסביר הכול מחר.” אמר ישי. רק כשאמר זאת, הבחין אריאל כמה הוא עייף. “כן, זה יהיה רעיון טוב…” פיהק. “בוא, אני אראה לך את חדרך.”
ישי הוביל אותו אל מקום שיותר הזכיר בית מאשר חדר. “איך זה נכנס כאן?” שאל אריאל. “טריק קטן,” השיב ישי. “מתישהו תלמד אותו. טוב, תרגיש בנוח, זה יהיה חדרך לזמן הקרוב.” אמר, והלך.
אריאל רץ ישר למיטתו והתכסה בשמיכה.
***
הוא קם כאשר הדבר הראשון שראה היה פתק כחול קטן, אשר היה כתוב בו-
חדר האוכל, קומה 1 חדר מס’ 87.
בוא, ישי
יש לך בגדים בארון
הוא התלבש והלך לחדר האוכל. היו שמה בערך עשרה ילדים. היה מגוון רחב של אוכל, אך אריאל הסתפק בקורנפלקס עם חלב. הוא הלך לשולחן קטן ומבודד והתיישב. לאחר כמה דקות ישי בא לשולחנו. “עכשיו מגיע לך הסבר. כולנו כאן בעצם בני אדם אשר התפתחו מחומר שונה אשר נקרא ‘אנטילגיום’, אשר מעניק לנו כוחות שמיעה מוגברים, חכמה, ריכוז, חוזק פיזי, ואינטליגנציה. האזעקה הייתה מארץ רחוקה אשר רק חושינו המחודדים מסוגלים לשמוע מכזה מרחק. הרעידה הייתה מפנים כדור הארץ. הבנת?” “נראה לי…” ענה אריאל. “ומה עם משפחותינו? גם הם כמונו?” “לא.” ענה ישי.
“ומה זה המקום הזה?” שאל אריאל. “זו המפקדה שלנו, שכל מי שאנחנו מוצאים נמצא בה.” “ולמה רק אני שמעתי אותך?” “גם, טריק קטן שעושה שרק אנחנו נשמע דברים.”
“אז זה הכול?” “כן, בערך. עכשיו אתה יכול להסתובב ולהכיר ילדים. שיעוריך יתחילו מחר בשעה 10:00, יהיה לך מערכת מוכנה.” “אה-הא. אז…ביי.” אריאל הסתובב בחדר האוכל, מצטרף לשולחנות אשר מזמינים אותו בשמחה. לאט-לאט הכיר ילדים, ונהנה בשיעורים, והמשיך את שהתו כאן כאילו היו אלה חייו תמיד.
