הריקוד

הריקוד
רותם הופבאור, כיתה ה’2
שלום, קוראים לי ניר, נעים להכיר!
גם אתם חושבים שכל הבנים משחקים בכדורגל, כדורסל ואפילו סיף, נכון?
אבל לא אני. לי יש את הקטע שלי.
אתמול, שאל אותי עמית בזמן ההפסקה “יאללה ניר, אתה בא לשחק איתנו כדורגל?”. עוד
לפני שהספקתי לענות “כן”, צעק לו דן “מה אתה בכלל שואל אותו?” הוא בלרינה! “נכון”, ענה
עמית. שניהם יצאו מהכיתה והשאירו אותי לבד.
בסוף היום נשמע הפעמון “יש! נגמר היום” אמרתי. לאחר ארוחת הצהריים רצתי מהר לסטודיו.
כמו שהבנתם, אני אוהב לרקוד, אני רקדן. זה נכון שבחוג שלי יש רק בנות ואולי אני קצת
שונה אבל לי זה לא משנה. התחלנו בחימום ואז הגיע החלק האהוב עליי- הריקוד. בריקוד אני
מרגיש שאני יכול להיות אני, מצליח לעשות את מה שכיף לי באמת.
בדיוק בזמן שהסתובבתי ראיתי מחלון הסטודיו את הבנים מהכיתה שלי. הם הביטו בי, הצביעו
וצחקו עליי. אספתי מהר את כל הציוד שלי ורצתי הביתה. אמא חיכתה לי בבית ושאלה מדוע
השיעור הסתיים מוקדם היום. לא רציתי לספר לה שצחקו עליי ועניתי שהמורה היתה חולה
היום. בלי לחשוב יותר מדי אמרתי לאמא “תרשמי אותי לחוג כדורגל”. אמא היתה מופתעת
ושאלה “ניר, אתה רוצה להיות בכדורגל וגם בריקוד?” עניתי שלא, שאני רוצה לפרוש מהריקוד
ולהיכנס לנבחרת הכדורגל של בית הספר. למחרת, כשהסתיים יום הלימודים הלכתי למגרש
הספורט, שם הציג אותי המאמן בפני כל ילדי הנבחרת. תוך כדי המשחק לא הצלחתי, לא
הבקעתי גול אז החליטו שאני אהיה השוער. אבל גם אז לא הצלחתי ובעיקר – לא נהניתי.
חזרתי הביתה עצוב ורק חשבתי על הבלט, על הסטודיו ועל כמה שאני מתגעגע לריקוד.
אז הבנתי מה חשוב באמת – לא להקשיב למה שאחרים חושבים עליי.
הדבר הכי חשוב זה מה שאני אוהב ורוצה לעשות ושאסור להיכנע ללחץ חברתי.